בש"א 2108/99 עזבון המנוח סמואל נ. אלינא אוריאלי

1.זוהי בקשה להארכת המועד להגשת עתירה לדיון נוסף, בשל שביתת עובדי בתי המשפט. לטענת המבקשת 2, היא ובאי כוחה הסתמכו על מודעות שהתפרסמו בעתונות מטעם מנהל בתי המשפט, בהן נאמר כי במועדים שונים בחודש מרץ 1999 מתקיימת שביתה בכל בתי המשפט ולשכות ההוצאה לפועל. רק בדיעבד, כשביקשו להגיש את עתירתם מיד בתום השביתה, התברר להם כי שביתות אלו לא התקיימו בבית המשפט העליון.

עוד טוענים המבקשים כי המשיבים ידעו על כוונתם לפתוח בהליך זה עוד לפני שהוגש.

2.המשיבים 1 ו2- מתנגדים לבקשה. לטענתם מדובר בטעות של המבקשת או באי כוחה, אשר אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד הקבוע בחיקוק, וההסתמכות על מודעות שפורסמו בעתונות אינה עולה כדי מילוי חובתו של בעל דין לעשות את הנדרש להגשת כתבי בי-דין במועד. עוד טוענים המשיבים, כי סיכויי העתירה להתקבל נמוכים.

3.תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף התשמ"ד1984-, מאפשרת הארכת המועד להגשת עתירה לדיון נוסף בהתקיים טעם מיוחד. אני מסופקת אם, בנסיבות העניין, ההסתמכות על הודעות שהתפרסמו בעתונות מטעם מנהל בתי המשפט עולה כדי טעם כזה, כיון שמגוף ההודעות עצמן עולים סייגים לאמור בהן:

ראשית, בהודעות צויין מועד התחלת השביתה, אך לא צויין מועד סיומה, ולהיפך: נאמר במפורש כי "הודעה על סיום השביתה תוך פירוט היחידות והמועדים הסופיים בהם התקיימה תבוא בנפרד". מכאן שלא ניתן היה לראות בהודעות אלו אסמכתא מלאה וסופית, לא לקביעה באילו בתי משפט התקימה השביתה, ואף לא לגבי מועדיה המדוייקים.

נוסח זה של ההודעה אינו פוטר בעל דין מבירור היכן ומתי בדיוק חלה השביתה.

שנית, בהודעות פורטה דרך הגשת מסמכים בדואר רשום, הנחשבת כהמצאה לבית המשפט. כאשר ההודעה מציעה דרך חלופית להגשת כתבי בי-דין, ולא ניתן להסתמך עליה כבסיס לפטור מהגשתם במועד.

4.אלא שבמקרה שבפני, עומדת למבקשים טענה נוספת: לבקשה להארכת המועד צורפה תגובה שהוגשה במסגרת הליך הוצאה לפועל בין הצדדים, בה הודיעו המבקשים כאן כי בכוונתם להגיש עתירה לדיון נוסף. אמנם מן ההודעה עצמה לא ניתן ללמוד מתי הוגשה ללשכת ההוצאה לפועל, ומתי הובאה לידיעת המשיבים. אולם נתון זה הושלם בתצהיר מטעם המבקשים (בסעיף 7.ג), המדגיש כי ההודעה הובאה לידיעת המשיבים לפני חלוף המועד להגשת העתירה לדיון נוסף. המשיבים, על אף הסתייגויותיהם השונות לא הכחישו עובדה זו (סעיף 27 לתגובתם).

5.הודעתו של בעל דין לצד שכנגד על כוונתו להגיש ערעור, הוכרה כטעם מיוחד להארכת המועד להגשת ערעור, כיון שיש בה כדי לשלול התגבשותה של "מעין חסינות" מפני המשך ההליכים. (ראו: ע"א 3763/95, פלורו נגד ננס , תקדין עליון 95(2) 603; בש"א 3553/95, ווהבה נגד טסה , תקדין עליון 95(3) 179; בש"א 960/97, נחמיה ואח' נגד חפציבה בע"מ , תקדין עליון 97(1) 162).

אף על פי שדיון נוסף הוא הליך נדיר יותר ואינו ניתן כשיגרה, אינני רואה מניעה להחיל עקרון זה גם על הגשת עתירה לדיון נוסף.

אני סבורה, איפוא, כי הודעתם המפורשת של המבקשים טרם חלוף המועד על כוונתם להגיש עתירה לדיון נוסף, כאשר ברקע הדברים עומדת הסתמכותם על ההודעות לציבור כאמור לעיל, מהווה טעם מיוחד להארכת המועד.

6.שיקול נוסף באשר להארכת המועד להגשת הליך הוא סיכויי המבקש לזכות בהליך.

שיקול זה יש להביא בחשבון גם לעניין הארכת המועד להגשת עתירה לדיון נוסף, (בש"א 652/00, שפיגל ואח' נגד בנק לאומי לישראל בע"מ , לא פורסם).

עם זאת נראה לי כי בהליך של דיון נוסף, המסור לשיקול דעתו הבלעדי של נשיא בית המשפט העליון או שופט שנקבע לכך, והניתן במשורה, יש לבחון בהתאם את סיכויי הערעור. בהליך כזה, בחינת סיכויי ההליך לעניין הארכת המועד צריכה להתמקד בשאלה אם לכאורה עומדת הבקשה בדרישות החוק וההיגיון, ואין מקום להיכנס לפרטי שיקול הדעת של נשיא בית המשפט בהליך ייחודי זה.

בענייננו, העתירה לדיון נוסף מתייחסת לפסק דין של בית המשפט העליון אשר ניתן בדעת רוב כנגד מיעוט, ואשר לכאורה נראה כי יש בו משום חידוש הלכה.

אני סבורה כי לצורך הבקשה שבפני די בעובדות אלה כדי להרים את הנטל של הוכחת סיכויי ההליך, ואין מקום להידרש במסגרת זו לפרטי השיקולים והמדיניות השיפוטית העומדת בבסיס החלטת נשיא בית המשפט במתן רשות לדיון נוסף.

נוכח כל האמור אני מאריכה את המועד להגשת העתירה לדיון נוסף עד הגשתה בפועל.