בש"א 9179/00 רפאל עמיאל נ. י.ש עמירון בע"מ

המשיבה זכתה בפסק דין נגד המבקש בבית המשפט השלום בתל אביב - יפו. פסק הדין ניתן, על פי האמור בו, ביום 7.8.00. ביום 7.9.00 נדונה בקשתו של המבקש לעכב את ביצוע פסק הדין. בית המשפט דחה את הבקשה בתום הדיון.

עתה פנה המבקש לבית המשפט המחוזי. ביום 16.11.00 הורה בית המשפט המחוזי על עיכוב הביצוע של פסק הדין באופן חלקי. בית המשפט פסק כי "ניתן עיכוב על 35% מסכום החוב".

דעתו של המבקש לא נחה מהחלטה זו. הוא פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה "לעיין מחדש בהחלטתו מיום 16.11.00". ביום 30.11.00 נקבע כי "אין מקום לשנות בשלב זה" מהחלטת בית המשפט. יחד עם זאת הועברה הבקשה לתגובה. עם קבלת התגובה, נדחתה הבקשה כולי האי. בית המשפט ציין ביום 25.12.00 כי לאחר שקילת טענות הצדדים "ההחלטה שניתנה במועד 16.11.00 בעינה עומדת".

המבקש חפץ לבקש רשות על מנת לערער על ההחלטה מיום 16.11.00. החלטה זו הודעה למבקש רק ביום 23.11.00. על כן יכול היה המבקש להגיש בקשת רשות ערעור עד יום 24.12.00. במקום בקשה זו, הוגשה על ידו ביום 17.12.00 בקשה למתן ארכה. המבקש סבר שאין טעם להגיש בקשת רשות ערעור כל עוד לא הסתיים הליך העיון מחדש אותו הוא יזם.

לכאורה, היה מקום להיעתר לבקשת המבקש. בקשתו למתן ארכה הוגשה בגדרה של התקופה הנתונה לו לצורך הגשת בקשה. יתר על כן, ביסוד בקשתו עמד הרצון למנוע כפל התדיינות, באותה שאלה: כפל אשר יכול היה להיווצר אילו נדרש בית המשפט המחוזי מחדש לשאלת העיכוב.

אמרתי לכאורה, שכן המבקש סטה מכללים דיוניים יסודיים, וסטייה זו עומדת לו לרועץ.

ראשית, הבקשה לעיון מחדש אינה הליך של ממש. הגיעה העת להגביל את השימוש הנרחב בדרך דיונית זו, שאינה מבטאת אלא חוסר נכונות להשלים עם החלטות שיפוטיות שכבר ניתנו. ביסוד הבקשה לעיון מחודש לא עמד כל טעם של שינוי נסיבות, והבקשה כולה אינה אלא ויכוח עם החלטה שיפוטית שכבר ניתנה ועם דרכי קבלתה. אם סבר המבקש כי היה על בית המשפט לאפשר לו לערוך חקירות לצורך ההחלטה, היה לפניו טעם של ערעור, ולא טעם חדש המצדיק פניה נוספת לאותו בית משפט.

שנית, והעיקר, הבקשה לבית משפט זה הוגש במעמד צד אחד. מדוע? כלום אין המשיבה זכאית לדעת על צעדי המבקש? מדוע לא להודיע למשיבה כי המבקש מתעתד בכל מקרה לערער? שאלות אלה אינן בבחינת טכניקה ניסוחית. הן מצביעות על המהות. הבקשה לבית משפט זה הוגשה ביום 17.12.00 בגדרי התקופה המוגדרת להגשת בקשת רשות ערעור, אך היא הומצאה למשיבה לאחר המועד להגשת הבקשה. בנסיבות אלה נוצרה למשיבה מעין חסינות מפני הגשת בקשת רשות ערעור (בש"א 2108/99 - עזבון המנוח סמואל ואח' נ' אלינא אוריאלי , תקדין עליון בכרך 2000 (1), 487). העובדה שהמבקש הכריז על כוונתו לערער בפתח הבקשה לעיון מחדש אין בה די, כאשר המבקש אינו עושה כן, ואינו טורח להודיע על מהלכיו לצד האחר.

זאת ועוד, מדובר בעניין שברגיל, הסיכוי להתערב בו בגדרו של ערעור שני הוא קלוש. גם טעם זה עומד למבקש לרועץ.

התוצאה היא שהבקשה נדחית.