ע"א 550/01 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל ואח' נ. החברה לשיקום ולפיתוח הר

זוהי בקשה לדחיית ערעור על הסף, בשל איחור בהגשתו.

וזה היה דבר המעשה: ביום 27.1.88 נפטר הנער מיכאל אטינגר, בן 12, כתוצאה מנפילה לבור בלתי מגודר ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים. המערערים, עזבונו של המנוח, הוריו ואחותו היו התובעים בבית המשפט קמא.

בית המשפט קמא ניתן פסק דין חלקי ביום 18.11.99. בית המשפט פסק למערערים 350,000 ש"ח בפרט הנזק של קיצור תוחלת החיים. בית המשפט דחה את התביעה בפרטי הנזק האחרים, ובהם: כאב וסבל, פיצויים עונשיים, פיצוי לעיזבון בשל השנים האבודות.

המערערים הגישו ערעור לבית המשפט בשל דחיית תביעתם בפרטי הנזק של פיצויים עונשיים והשנים האבודות (ע"א 140/00). לא הוגש ערעור בשל דחיית התביעה בפרט הנזק של כאב וסבל.

המשיבים הגישו ערעור שכנגד הנוגע לפרט הנזק של קיצור תוחלת החיים.

בינתיים התגלעה מחלוקת בין בעלי הדין מחלוקת בנוגע לשאלה, מהו המועד אליו שוערך הסכום שנפסק על חשבון פרט הנזק של תוחלת חיים. בגדרם של הליכי הוצאה לפועל, הועברה השאלה להבהרת בית המשפט שנתן את פסק הדין. בהחלטת ההבהרה, שניתנה ביום 5.12.00, נקבע כי הסכום שנפסק הוערך ונקבע ליום מתן פסק הדין.

המערערים הגישו ערעור נוסף על החלטת ההבהרה (ע"א 550/01). בערעור זה הותקפה החלטת ההבהרה הסבה על פרט הנזק של קיצור תוחלת החיים. כן הותקפה דחיית התביעה בשל פרט הנזק הנוגע לכאב וסבל.

המשיבים הגישו בקשה לדחיית הערעור. לשיטתם, המערערים "איחרו את מועד הגשת הערעור בכל הקשור לראש הנזק 'כאב וסבל'". דחיית התביעה ביחס לפרט זה של הנזק נעשתה בפסק הדין החלקי, ובקשת ההבהרה לא התייחסה אליו. החלטת ההבהרה, אמרו המשיבים, אינה מאריכה את המועד להגשת הערעור "ותקופת הערעור נמנית מיום ההבהרה, רק לגבי אותם נושאים עליהם התבקשה ההבהרה".

המערער סבור אחרת. לגישתם, החלטת ההבהרה משנה "באופן מהותי את מהות ההכרעה הכספית". על רקע זה, הפיצוי שנפסק בפועל אין בו די, ו"נוצר מצב בו מרגישים [המערערים] כי קופחו על ידי בית המשפט המחוזי והם רואים את פסק הדין בכללותו באור שונה. לאור זאת, החליטו [המערערים] לערער אף על ההחלטה שניתנה בנוגע לשני ראשי הנזק האמורים".

מהו הכלל הנוגע לזכות הערעור לאחר מתן החלטת הבהרה?

העיקרון ברור: בעל דין רשאי לערער על החלטת ההבהרה כשם שהיה רשאי לערער על פסק הדין. אף הטעם לכך הוא ברור; "'הפירוש' שניתן לפסק הדין אינו טפל לנושא פסק הדין אלא יכול לשנות את מהות ההכרעה. בעל דין שלא ראה עצמו מקופח על ידי פסק הדין שלפני הפירוש, יכול להיפגע על ידי פסק הדין כפי שפורש ומן הראוי שתהא לו לגביו זכות ערעור שהיתה לו לגבי פסק הדין המקורי" (זוסמן, סדרי הדין האזרחי (ירו', ש' לוין עורך, 1990) סעיף 596).

אך האם מוגבל הערעור להחלטת ההבהרה עצמה, או שמא יכול בעל הדין להרחיב את חזית הערעור, אף ביחס לנושאים שאינם כרוכים בהחלטת ההבהרה? האם שומה על המערער להגביל את ערעורו אל ההחלטה המבהירה (והיסודות של פסק הדין שנקשרו אליה), או שהמערער יכול, כאותו תייר ששב מארץ זרה, לסובב את מחוגי השעון לאחור, ולהשקיף על פסק הדין כולו בדרך שונה, באופן המקנה לו זכות ערעור על פסק הדין בכללותו (לרבות יסודות שאינם נקשרים להחלטת ההבהרה)?

נראה כי זכות הערעור בעקבות החלטת הבהרה אינה "נוצרת" מחדש. היא משקפת את ההתייחסות הכללית להחלטה מהותית שניתנה לאחר מתן פסק דין. במקרה זה, זכות הערעור מוגבלת להחלטת ההבהרה על ההשלכות הישירות הנובעות ממנה. עמד על כך כב' השופט ריבלין בע"א 7024/79 עדיקה נ' תמיר :

המערער שהיה נכון, במקרה זה, להסכים עם פסק הדין של בית משפט שלום, על פי הפירוש שיחס לו מלכתחילה, אינו משלים עם הוראות פסק הדין כפי שפורשה בהחלטת ההבהרה. כשם שהייתה לו זכות ערעור על פסק הדין בנוסחו הראשוני, כך קמה לו זכות ערעור על ההבהרה

שבאה לפרש אותו. (ההדגשה הוספה).

הנה כי כן, נושא הערעור הנוסף הוא פסק הדין כפי שבא לביטוי בהבהרה הנוספת. העובדה כי ההבהרה יכולה להוביל לשינוי בסכומו הכולל של החיוב, אינה מלמדת כי החלטת ההבהרה משליכה באופן ממשי על כל אחד ואחד מהיבטי פסק הדין נשוא ההבהרה. הליך הערעור אינו תולדה של השורה התחתונה או החשבון האחרון. הליך הערעור חייב להיות ענייני. כשם שקבלת הערעור בסוגיה מסוימת, אינה יכולה להוות בסיס להגשת ערעור נגדי בסוגיה אחרת, בחלוף המועדים, כך הבהרה של עניין אחד, אינה יכול לשמש יסוד לערעור בעניין אחר, שאינו קשור עניינית (להבדיל מכספית) לעניין שעמד ביסוד ההבהרה.

התוצאה היא שהיה למחוק חלק זה של הערעור. עם זאת, תוצאת המחיקה "מנוטרלת", במקרה זה, שכן המערערים זכאים להארכת מועד, להגשת הערעור על פרט הנזק של כאב וסבל.

אמנם, בקשה מעין זו לא הוגשה על ידי המערערים במפורש. ואולם, בהחלטה מיום 15.3.01 הוריתי למשיבים להתייחס לאפשרות זו והם עשו כן. הם גרסו כי אין טעם מיוחד להאריך את המועד. גרסה זו אינה מבוססת.

"הלכה פסוקה היא, שהליך התלוי ועומד לפני בית המשפט מהווה טעם מיוחד להארכת המועד להגשת הליך אחר באותו עניין (זוסמן, סדרי הדין האזרחי (ירושלים, מהדורה שביעית, ש' לוין - עורך, 1995) 892).הטעם לכך הוא שאם ממילא עניין מסוים תלוי ועומד לפני בית המשפט וטרם נדון, אין הצדקה למנוע הגשת הליך אחר, המוסב על אותו עניין

והוגש באיחור. השאלה אם מדובר באותו עניין - נעשית על פי אמת מידה מחמירה. בדרך כלל, אין מאפשרים להציג עילה חדשה או עניין שאינו תלוי ועומד (ב"ש 1186/85 , איליט בע"מ נ' אלקו חרושת אלקטרו מכנית בע"מ , פ"ד מ(2) 15). ואולם, ברור כי בחינה של בקשת המערערים במקרה זה דרך העדשות של מתן ארכה, מאפשרת פתרון גמיש יותר מאשר בחינת הבקשה בעיניים של זכות ערעור על החלטת ההבהרה. פסק הדין כבר עומד לבחינה ולתקיפה. החיובים הכספיים טרם הוכרעו בערכאת הערעור. לא נוצרה למשיבים חסינות או מעין חסינות, במובן הממשי של מונח זה. דברים אלה מהווים טעם מיוחד למתן ארכה.

אני ער לכך שבמקרה זה הארכת המועד מאפשרת להרחיב את היריעה. ואולם, יש לזכור כי במקרה הרגיל די בהודעה על כוונה להגיש ערעור (אפילו בלא פרוטו) כדי לשלול התגבשותה של "מעין חסינות" מפני המשך ההליכים (בש"א 2108/99 עיזבון המנוח סמואל ואח' נ' אלינא אוריאלי , תקדין עליון 2000 (1) 487). מכאן שהגשת הערעור עצמו, מותירה את נושא פסק הדין פתוח, אפילו הערעור לא כלל את כל יסודות פסק הדין.

זאת ועוד, המערערים טעו בהבנת פסק הדין. טעות יכולה, גם היא, להוות טעם אופרטיבי להארכת מועד. בבש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון

נאמר:

לא ניתן להותיר אי מבודד של חוסר התחשבות בטעות שבדין, רק בתחום סדרי הדין. סדרי הדין הם משרת יעיל, אך אדון מסוכן. התעלמות מהם היא מסימני ההיכר של שיטה רופפת ופרומה, אך דבקות יתר, במקום בו נדרשת התחשבות, עלולה להיתפס כקפריזית ושרירותית. סדרי הדין נועדו לצנן אך לא להקפיא, לווסת ולנתב אך לא לשתק. בסופו של יום, סדרי הדין נועדו להגשים זכויות מהותיות, ואלה צריכות לעשות את שלהן. גישה מהותית מרחיבה, שתום הלב הוא ממי התהום שלה, אינה יכולה להיות מלווה על ידי סדרי דין קפוצים ונוקשים יתר על המידה. התרבות המשפטית נבחנת לא רק על ידי הזכויות המוגנות. לעיתים דווקא דרכי הגישה הן המהוות בבואה אמיתית למצבו של המתדיין.

לטעות של המערערים בקריאת פסק הדין, במקרה זה, נודעת משמעות כלכלית של ממש. בנסיבות אלה, הם רשאים להרחיב את החזית, שכן טעותם הייתה טעות בתום לב, ואילו כנגדה לא עומד אינטרס הסתמכות ממשי של המשיבים, נוכח העובדה שההליך הערעורי עדיין תלוי ועומד. וכך נאמר בע"א 6842/00 ידידיה נ' קסט:

בחינת המקרים השונים מלמדת כי טעם מיוחד יוכר במקרה בו סוכלה הכוונה להגיש ערעור, עקב אירועים שהנם מחוץ לשליטה הרגילה של בעל הדין (מוות, מחלה). טעם מיוחד קיים אף במקרה בו התחולל אירוע שאינו צפוי מראש, ולא ניתן להיערך אליו מראש. גם מצב דברים בו טעה בעל הדין ביחס למצב המשפטי או העובדתי, כלול בקטגוריה זו, ובלבד שהטעות אינה טעות מובנת מאליה טעות הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה. לסוג זה של מצבים נקשר המקרה של שינוי בהלכה של בית המשפט או טעות של עורך הדין...

ואכן, בית המשפט כבר פסק כי טעות בהבנת פסק הדין, המתגלה עם הבהרתו, יכולה לשמש יסוד להארכת מועד. בע"א 7024/97 עדיקה נ' תמיר , קובע כב' השופט ריבלין:

טעותו של המערער בהבנת תוכנו של פסק הדין, וסברתו, בעקבות הנחיית בית המשפט קמא, כי אין לו דרך לערער עליו, עשויות לשמש לו בנסיבות העניין טעמים להארכת המועד להגשת הערעור על פסק הדין שלאחר ההבהרה.

התוצאה היא שניתנת למערערים ארכה להגשת הערעור על פסק הדין בפרט הנזק הנוגע לכאב וסבל, והבקשה לדחיית הערעור - נדחית.