ע"א 7024/97 ניסים עדיקה נ. אהוד תמיר

השופט א' ריבלין :

1.המערער והמשיב מחזיקים בשני מבנים הסמוכים זה לזה בירושלים. זה של המשיב משמש לו למגורים; בזה של המערער מתנהל מועדון ריקודים. לדירת המשיב שני פתחים הפונים מערבה לחצר פנימית משותפת, ופתח אחד הפונה מזרחה - לרחוב. בשל מיקומו של המועדון נחסמו פתחי היציאה המובילים מדירת המגורים של המשיב לחצר.

המשיב פנה לבית משפט השלום בירושלים בתביעה כנגד המערער. הוא ביקש כי בית המשפט יצווה על המערער להסיר את החסימה מן הפתחים הפונים לחצר הפנימית של הבית. עוד ביקש כי בית המשפט יצווה על המערער להימנע מיצירת מטרדי רעש במועדון ויחייב אותו בתשלום פיצויים בגין הנזקים שגרם למשיב.

בית משפט השלום (כב' השופט ד"ר א"צ בן זמרה) נדרש בהרחבה, בפסק דינו, לעניינו של אחד הפתחים האמורים, שהיה סגור בשער של סורגים, אולם בסופו של דבר, ציווה על המערער, בין השאר, כך:

"[ל] סלק את הסורגים והדיקטים וכל חסימה אחרת שעל פתח או פתחי דירת התובע".

2.על פסק דינו של בית משפט השלום הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי (להלן: הערעור הראשון), אולם הצדדים באו לכלל הסכמה כי הערעור ימחק וכי המערער ימלא אחר פסק הדין בתוך 30 ימים. בית המשפט המחוזי נתן תוקף של פסק דין להסכמה זו שבין הצדדים (להלן: פסק הדין שבהסכמה).

אלא שבכך לא בא הסכסוך שבין הצדדים לקיצו. המערער סילק את השער המסורג, וראה בכך משום מילוי אחר הוראות פסק דינו של בית משפט השלום. המשיב, לעומתו, סבר כי לא כך הדבר, וכי על המערער לאפשר לו לצאת אל החצר הפנימית גם מבעד לפתחים האחרים בדירתו. המחלוקת נפרשה בפני כב' ראש ההוצאה לפועל, וזו מצאה כי פסק דינו של בית משפט השלום טעון הבהרה. היא פנתה לפיכך, לבית המשפט, מכוח סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז1967-, על מנת שיבהיר "האם הכוונה לפתח אחד או לכל פתחי הדירה". במענה לפניה זו הצהיר בית המשפט כי פסק הדין נתכוון "למניעת הפרעה לכל פתחיה של הדירה הפונים לחצר הפנימית ואין הוא מסויג לפתח אחד בלבד" (להלן: ההבהרה).

3.משניתנה ההבהרה פנה המערער לבית המשפט המחוזי בבקשה "לחדש את הערעור" ובבקשה "לערער על ההבהרה" (להלן: הערעור השני). בעקבות המלצת בית המשפט המחוזי מחק המערער גם את הערעור השני, והגיש תחתיו תביעה לביטול פסק הדין שניתן, כאמור, בהסכמה, בערעור הראשון. בתובענה טען המערער כי ביסוד ההסכמה, שהביאה למחיקת הערעור, נפלה טעות באשר לתוכנו של פסק הדין, שניתן בבית משפט השלום.

בית המשפט המחוזי (כב' השופט ד"ר ע' חבש) בחן תחילה את השאלה האם אכן היתה מצד המערער טעות בהבנת פסק הדין. לצורך כך בחן בית המשפט את כתבי הטענות ואת פסק הדין של בית משפט השלום. בית המשפט קבע כי כתב התביעה מפרט את העובדות התומכות בטענת המשיב, לאמור כי התביעה מכוונת כנגד חסימת כל דלתות הכניסה לדירה. עוד נקבע כי פסק דינו של בית משפט שלום מציין את העובדה שלדירה ישנם "שני פתחי כניסה". לאור האמור בא בית המשפט המחוזי לכלל מסקנה כי המערער היה מודע לכך שפסק דינו של בית משפט השלום מכוון "לשתי הדלתות", וכי אין המערער יכול לטעון כי טעה בהבנת פסק הדין.

בית המשפט המחוזי דחה גם את טענתו של המערער לפיה אי קבלת התביעה תשלול ממנו את זכות הערעור על פסק הדין, שלאחר ההבהרה. בהבהרה, כך פסק בית משפט קמא, אין דבר שאיננו קיים בפסק הדין עצמו, ולפיכך, דין הטענה להדחות. אשר על כן, דחה בית המשפט את התובענה.

כנגד פסק הדין הזה מכוון הערעור. את עיקר טענותיו מכוון המערער כנגד קביעתו של בית המשפט המחוזי כי לא נפלה טעות בהסכמה שבעקבותיה נמחק הערעור הראשון. לדעת המערער, ניתן ללמוד על דבר קיומה של הטעות מלשון פסק הדין של בית משפט השלום ומן הראיות שהובאו בבית המשפט המחוזי. לאלה מוסיף המערער טעם נוסף: ההבהרה של פסק הדין, כך הוא טוען, ניתנת היתה לערעור בזכות, במסגרת ערעור על פסק הדין כולו.

4.טענתו האחת של המערער מכוונת, כאמור, כנגד פסק הדין, שעיגן את הסכמת הצדדים למחיקת הערעור הראשון. פסק דין זה, ככל פסק דין שבהסכמה, ממזג בתוכו שני חלקים: ההסכם שבין הצדדים, והגושפנקה שהטביע עליו השופט (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי , מהדורה שביעית, בעריכת ש' לוין, בעמ' 786-787). המערער אינו משיג על הפן השיפוטי של פסק הדין, כי אם טוען כנגד הסכם הפשרה שבבסיס פסק הדין. בהסכם זה נפלה, לטענתו, טעות המחייבת את ביטולו.

ככלל "ניתן לבטל פסק דין אשר ניתן על יסוד הסכם פשרה בין הצדדים ונותן לו תוקף, אם נתגלה פגם אשר בעטיו ניתן לבטל את ההסכם המונח ביסודו של פסק הדין" (ע"א 457/77 מפעלי בתים טרומיים בע"מ נ' טמסיט , פ"ד לב (2) 42, 47; וראו גם ע"א 597/69 רייכמן נ' פקיד השומה, תל אביב 2 , פ"ד כד (2) 826, 830-831). המסגרת הנורמטיבית לבירורה של טענת פגם בכריתת ההסכם העומד בבסיסו של פסק הדין מצויה בפרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973-, הדן בביטול חוזים בשל פגמים שונים בכריתתם (ע"א 2495/95 בן לולו נ' אליאס , פ"ד נא (1) 577, בעמ' 579).

לענייננו רלבנטית הוראת סעיף 14(ב) לחוק החוזים, הקובעת כי:

"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו דעת על כך, רשאי בית המשפט לפי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה"

על הטוען לביטול החוזה בגין טעות להראות הן כי התקשרותו בחוזה נבעה מטעות, הנבחנת על פי מבחן סוביקטיבי, והן כי טעותו היא יסודית בעיני האדם הסביר, לאמור על פי מבחן אוביקטיבי (ד' פרידמן ונ' כהן חוזים

(כרך ב') בעמ' 673; ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שניה) בעמ' 192). יחד עם זאת,

מאחר שטעותו של מבקש הביטול לא היתה ידועה לצד השני, ומאחר שאין כל דופי בהתנהגותו של צד זה, מותנה הביטול בשקול דעתו של בית המשפט, שרשאי לבטל את החוזה "אם ראה שמן הצדק לעשות זאת".

5.מוכן אני להניח מבלי לפסוק, כי יש טעם בטענתו של המערער, כי השכיל להוכיח בבית המשפט המחוזי, שביסוד הסכמתו עמדה טעות. המערער מציין כי בית משפט השלום התייחס, בראשית פסק דינו, עת הגדיר את הסעד המבוקש, להסרת החסימות מדלת אחת בלבד, בחצרו של המשיב. בתארו את דירת המשיב ובכתיבתו לאורך פסק הדין כולו עושה בית משפט השלום שימוש במילה "פתח" בלשון יחיד; רק בשולי פסק הדין, בחלקו האופרטיבי, מתייחס השופט לחסימה של "פתח או פתחי" דירת המערער. גם החלטת ראש ההוצאה לפועל, להעביר את פסק הדין לבית משפט השלום, בהתאם לסעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, על מנת שבית המשפט יבהיר, אם כיוון בהחלטתו, להסרת החסימות מדלת אחת בלבד, או משתי דלתות הדירה, עשויה לשיטתו ללמד, כי לשון פסק הדין, בנקודה זו עצמה, לא היתה חד משמעית. תימוכין נוספים לטענת המערער, בדבר מחשבתו המוטעית, ניתן, לכאורה, למצוא בעובדה שהודעת הערעור הראשונה מטעמו נסבה על שאלת הסרת החסימה מדלת אחת בלבד.

אולם, אפילו כך היה, שומה היה על המערער "לשכנע את בית המשפט כי שקלול מצב הצדדים ואיזון עמדותיהם ונסיבותיהם מצדיק ביטול" (ג' שלו שם בעמ' 197). בנסיבות המקרה דנן, לא עלה בידי המערער לשכנע כי ביטול ההסכם מוצדק "משום שאחרת ייגרמו לו עוול ונזק גדול לאין שיעור מאשר לצד שכנגד" (ע"א 406/82 נחמני נ' לגאור , פ"ד מא (1) 494, בעמ' 501). משכך, אין זה מוצדק לבטל את ההסכם. בכך נדחית טענתו הראשונה של המערער.

6.עם זאת לא היתה מניעה שהמערער ישיג, על דרך הערעור, על פסק הדין המבהיר את פסק הדין המקורי. המערער שהיה נכון, במקרה זה, להסכים עם פסק הדין של בית משפט שלום, על פי הפירוש שיחס לו מלכתחילה, אינו משלים עם הוראת פסק הדין כפי שפורשה בהחלטת ההבהרה. כשם שהיתה לו זכות ערעור על פסק הדין בנוסחו הראשוני, כך קמה לו זכות ערעור על ההבהרה שבאה לפרש אותו. הוא ביקש לממש זכות זו וחזר בו מכוונתו בהמלצת בית המשפט שהציע לו לנתב את השגתו לדרך אחרת. אם יבחר לשוב אל הערעור השני, הרי שהנסיבות המיוחדות, הנובעות מן הטעות הכפולה שעמדה ביסוד ההליכים האלה - טעותו של המערער בהבנת תוכנו של פסק הדין, וסברתו, בעקבות הנחיית בית המשפט קמא, כי אין לו דרך לערער עליו - עשויות לשמש לו בנסיבות העניין טעמים להארכת המועד להגשת הערעור על פסק הדין שלאחר ההבהרה.

מטעם זה, דין הערעור להתקבל אך במובן זה שצודק המערער בכך שקמה לו זכות ערעור על ההבהרה. אם יבחר המערער להשיג על החלטת ההבהרה יהא עליו לנקוט בהליכים הדרושים לכך, ובכלל זה לבקש להאריך לו את המועד להגשת הערעור.

בנסיבות העניין לא הייתי עושה צו להוצאות.

ש ו פ ט

המשנה לנשיא ש' לוין :

אני מסכים.

המשנה לנשיא

השופט ת' אור :

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' ריבלין.