רע"א 9501/10 איזוליט מונופורם איטום (1985)בע"מ נ. חופרי השרון בע"מ

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית

המשפט המחוזי מרכז מיום 17.11.2010 (להלן: החלטת ההבהרה ) אשר ניתנה בעקבות בקשת רשם ההוצאה לפועל ( ר' עמיעד ) בתל אביב להבהרת פסק דין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי (ה.פ 3033-12-07 ו3464-12-07 כב' השופטת ה' גרסטל ) ביום 13.7.2008 (להלן: פסק הדין ).

בין הצדדים התנהלה בוררות ממושכת שעניינה היה חלוקת תמורות שנתקבלו בגין עבודות שביצעו במשותף בשנת 1995 ואשר הופקדו בחשבון נאמנות (להלן: סכום הנאמנות ). ביום 27.8.2007 ניתן פסק בוררות ובו נקבעו הסכומים שלהם זכאי כל אחד מהצדדים (להלן: פסק הבוררות ). המבקשת הגישה בקשה לאישור פסק הבוררות ולתיקון טעות סופר בו, ואילו המשיבה הגישה בקשה לביטול חלקי של פסק הבוררות. הבקשות אוחדו וביום 13.7.2008 ניתן בהן פסק הדין.

בפסק הדין נקבע כי קיימת עילתה לביטול פסק הבוררות, על פי סעיף 24(3) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ). עם זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי די בביטול חלקי של הפרשי ההצמדה והריבית על סכום הנאמנות, ועל כן פסק הבוררות לא יבוטל אלא יתוקן כאמור. מאידך, נקבע כי המבקשת זכאית לקבל סכום נוסף אשר נשמט מסעיף הסיכום בפסק הבוררות, וכי סכום זה ישולם לה בתוספת תשלומי הצמדה וריבית (להלן: הסכום הנוסף ). עוד נקבע, כי שכר הטרחה בו חויבה המשיבה בפסק הבוררות, יועמד על 20% מהסכום לו זכתה המבקשת בפסק הבוררות לאחר תיקונו ובצירוף מע"מ (סעיף ז לפסק הדין).

לאחר שניתן פסק הדין הגישה המבקשת בקשה לחתימה על פסיקתה ואילו המשיבה התנגדה לנוסח הפסיקתה. ביום 27.11.2008 ניתנה החלטה על ידי בית המשפט שלפיה הפסיקתה תחתם כשהצדדים שומרים לעצמם את טענותיהם לכל הליך שיתקיים בפני רשם ההוצאה לפועל. ביום 3.12.2008 נחתמה הפסיקתה. ביום 14.1.2010 הפנה רשם ההוצאה לפועל בקשת הבהרה בנוגע לשתי מחלוקות שעלו במסגרת "טענת פרעתי" שטענה המשיבה בהליך שהתנהל לפניו. האחת, באשר למועד שממנו יש לשערך את הסכום הנוסף. השנייה, בשאלה האם בפסיקת ההוצאות ושכר הטרחה, התכוון בית המשפט ל20% מהסכום לו זכאית המבקשת לפי פסק הדין או ל20% מסכום שכר הטרחה אותו קבע הבורר. בהחלטת ההבהרה מיום 17.11.2011 (כבוד השופטת ה' גרסטל ) נקבע כי הסכום הנוסף ישוערך מיום 31.1.2003. כמו כן נקבע כי שכר הטרחה שעל המשיבה לשאת יעמוד על סך 20% מסכום שכר הטרחה בו זכתה המבקשת בפסק הבוררות (200,000 ש"ח) ויעמוד על 40,000 ש"ח.

מכאן הבקשה שלפני, בגדרה טוענת

המבקשת טענות רבות כנגד החלטת ההבהרה וכנגד התיקון שנעשה בה לפסק הדין. לטענתה, החלטת ההבהרה מפחיתה את הסכום הנוסף באופן משמעותי, וזאת מבלי שניתנה לה הזדמנות להוכיח אחרת ותוך פגיעה בזכות הטיעון שלה. עוד היא טוענת כי פסק הדין העמיד את שכר הטרחה על 20% מהסכום לו זכתה המבקשת בפסק הבוררות לאחר תיקונו – סכום שהסתכם ב 477,791 ₪, ואילו החלטת ההבהרה הביאה להפחתה של 80% משכר הטרחה המקורי, וזאת מבלי לנמק את השינוי מפסק הדין. לדברי המבקשת, בהחלטת ההבהרה התערב בית המשפט במה שנקבע בפסק הבוררות וזאת מבלי להישען על עילת התערבות. יצוין, כי בתשובת המבקשת לתגובת המשיבה, אשר הוגשה בהתאם להחלטתי מיום 8.5.2011, היא טענה הדגישה, כי גם אם נפלה טעות בפסק הדין, לא ניתן לתקנה באמצעות קביעה שמשמעותה הפחתת שכר הטרחה

שנקבע בפסק הבוררות וזאת בלא נימוק או הצדקה. לבסוף טוענת המבקשת כי בקשתה מבוססת על עילות המצדיקות מתן רשות ערעור כגון פגיעה בזכות הטיעון, שינוי פסק דין בחוסר סמכות ופגיעה בכללי הצדק הטבעי.

מנגד, טוענת המשיבה כי אין מקום למתן רשות ערעור במקרה דנן, זאת, בין היתר, מאחר ומדובר בבקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט בענייני בוררות, אשר הרשות לה ניתנת רק במקרים חריגים ואילו טענות המבקשת אינן מבססות עילה לכך. לדבריה, המבקשת בחרה שלא לערער על ההחלטה של רשם ההוצאה לפועל לבקשת הבהרת פסיקתא, אלא המתינה לבחון את החלטת ההבהרה, ועל כן ומשלא העלתה טענותיה קודם לכן, היא איננה יכולה להעלותן כעת. עוד טוענת המשיבה, כי המבקשת הסכימה לכך שניתן יהיה להגיש בקשת הבהרה ככל שיהיה צורך, ועל סמך הסכמה זו, ניתנה ההחלטה עצמה. לעניין הסכום הנוסף היא טוענת, כי בפסק הדין לא נקבע ממתי יש לשערכו. משלא הוגשה כל בקשה לתיקון בעניין זה, נותרו הצדדים ללא הכרעה. על כן, לבית המשפט לא היה מנוס מלקבוע את המועד לשערוך במסגרת החלטת ההבהרה שניתנה בעקבות בקשת רשם ההוצאה לפועל. עוד היא טוענת כי למבקשת ניתנה הזדמנות להגיב בנושא שיערוך הסכום הנוסף, והיא עשתה כן בתגובה לבקשת ההבהרה. לעניין שכר הטרחה , טוענת המשיבה, כי היא עצמה הבינה את פסק הדין של בית המשפט כמקבל את בקשתה זו וכמעמיד את שכר הטרחה על 20% משווי סכום שכר הטרחה שנפסק למבקשת בפסק הבורר מלכתחילה. עוד היא טוענת, כי מאחר ופסק הבוררות קיבל את רוב טענותיה, הרי שהיה מוצדק להפחית את גובה שכר הטרחה. לבסוף טוענת המשיבה, כי בית המשפט המחוזי לא חזר מהחלטתו הקודמת אלא נתן טעם ופרשנות לכך שהאופן בו מפרשת המשיבה את פסק הדין (קרי – כמעמיד את שכר הטרחה על גובה של 40,000 ₪) הוא הנכון. המשיבה מבקשת כי תידחה הבקשה למתן רשות ערעור, וכי המבקשת תחויב לשלם למשיבה הוצאות משפט ושכר טרחה בגין התגובה שהגישה.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה ובתשובה לתגובה, וכן בפסק הדין ובהחלטת ההבהרה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

בענייננו, המבקשת מבקשת להשיג על החלטת הבהרה שניתנה בעקבות בקשה מטעם רשם ההוצאה לפועל לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז-1967. כבר נפסק בעבר כי אין מניעה מלערער על פסק דין המבהיר את פסק הדין המקורי (ראו ע"א 7024/97 עדיקה נ' תמיר, פ"ד נד(5) 826 831 (2000)).

בעל דין רשאי לערער עליו באותה דרך שהיה רשאי לערער על פסק הדין עצמו. (ראו זוסמן, סדרי הדין האזרחי מהדורה שביעית (1995) 768; והשוו לדינה של החלטת תיקון לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984, אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי מהדורה עשירית (2009) 390). מכאן,

משניתן פסק הדין העיקרי במסגרת בקשות לאישור וביטול של פסק בוררות, הרי שהליך ההשגה עליו הינו בדרך של בקשת רשות ערעור (סעיף 38 לחוק הבוררות התשכ"ח-1968), רשות במקרים מסוג זה, ניתנת במקרים המעלים שאלות בעלות אופי עקרוני, החורג מעניינם הפרטני של הצדדים, או עניין הדורש התערבות שיפוטית משיקולי צדק ומניעת עיוות דין (ראו 4767/07 שרון גינזבורסקי נ' חב' גבעת המוזיאון (רחובות) בע"מ) , (טרם פורסם, 5.5.2009)).

במקרה דנן, טענותיה של המבקשת, בין אם נוגעות למועד שיערוך הסכום הנוסף ובין אם עוסקות בשיעור ההוצאות ושכר הטרחה שנפסק, עניינן בנסיבותיו הספציפיות של הסכסוך בין הצדדים ובפרטים שאינם עיקריים לאותו סכסוך. אף אם יש ממש בטענותיה, ואיני קובע כך, הרי שגם טעות בפסק הדין של בית המשפט איננה מקימה, כשלעצמה, הצדקה למתן רשות ערעור וזאת במיוחד כאשר הטעות הנטענת, כמו זו בענייננו, אינה חורגת מעניינם של הצדדים (רע"א 10518/08 רדואן סקאס נ' עו"ד דורון זר, כונס נכסים, (טרם פורסם, 18.12.2008). כמו כן נזכיר, כי אין זה דרכו של בית משפט זה להתערב בפסיקת הוצאות ושכר טרחה (ראו למשל ע"א 423/80 אבדני נ' קסוטו, פ"ד לז (1) 701, 707 (1983); ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פ"ד ס (1) 391, 396-395 (2005). לנוכח כל האמור, מצאתי כי הבקשה שבפניי אינה מצדיקה מתן רשות ערעור.

אשר על כן הבקשה נדחית.