בע"מ 8350/13 פלוני נ. פלוני

א.

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו מיום 3.11.13 (רמ"ש 28965-04-13, השופט ש' שוחט ), בגדרה נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב – יפו מיום 4.3.13 (תמ"ש 56679-01-13, סגנית הנשיאה ט' סיון ע"ה) (להלן החלטת ההבהרה ). החלטת ההבהרה ניתנה בעקבות בקשת רשם ההוצאה לפועל בחדרה להבהרת סתירה (לכאורה) בין פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה מיום 12.1.06 לבין פסק דינו מיום 19.6.06, שנתן תוקף להסכמות הצדדים (בש"א 3177/06 בתמ"ש 23156/98). ביסוד הבקשה תביעת המבקש בשנת 2006 להפחתת דמי מזונות.

רקע והליכים

ב.

הצדדים נישאו זו לזה בשנת 1987 ולהם ארבעה ילדים (כיום בגירים); הצדדים מנהלים הליכים משפטיים אהדדי החל משנת 1995. ביום 6.7.99 נדחתה תביעתו הראשונה של המבקש להפחתת מזונות (תמ"ש 23153/98). ביום 10.8.03 נדחתה תביעתו השניה של המבקש להפחתת מזונות, ומנגד התקבלה תביעת המשיבה להגדלת מזונות (תמ"ש 23154/98, תמ"ש 23153/98, השופטת (כתארה אז) ט' סיון ), נקבע כי המבקש ישלם למפרע החל מיום 22.11.00 (יום הגשת התביעה) סך של 3,000 ש"ח לחודש בעבור מזונות הקטינים וסך של 180 דולר לחודש כדמי מדור. עוד נקבע, כי דמי המל"ל ישולמו לידי המשיבה, וכי המבקש ישא בתשלום דמי טיפול בעבור הבת מ' החל מיום הגשת התביעה ועד ליום מתן פסק הדין, בסך של 200 ש"ח לחודש (להלן

פסק הדין המקורי ).

ביום 12.1.06 התקבלה תביעתו השלישית של המבקש להפחתת מזונות ולהעברת משמורת (תמ"ש 23155/98; תמ"ש 23156/98, השופטת סיון ). פסק הדין ניתן במעמד צד אחד, ונקבע כי החל מיום 1.8.03 חייב המבקש במזונות הבת מ' בלבד בסך של 1,000 ש"ח לחודש, וכי עליו להמשיך ולשלם את דמי הפנימיה בעבור שני ילדיו הקטינים. עוד נקבע, כי דמי המל"ל ישולמו לידי המשיבה. ביום 19.6.06, לאחר שהגישה המשיבה בקשה לביטול פסק הדין מיום 12.1.06, ניתן פסק דין הנותן תוקף להסכמות הצדדים (בש"א 3177/06, השופטת סיון ). נקבע כי המשיב ישלם החל מיום 25.7.06 סך של 1,200 ש"ח לחודש בעבור מזונות הבת מ'.

לשם שלמות התמונה יצוין, כי ביום 12.4.10 נדחתה תביעתו הרביעית של המבקש להפחתת מזונות והעברת משמורת (תמ"ש 23157/98; תמ"ש 23158/98, סגנית הנשיאה סיון ); נקבע כי המשיב ימשיך לשלם דמי מזונות כפי שנקבע בפסק הדין מיום 19.6.06. ביום 4.6.12 נדחה ערעורו של המשיב על פסק הדין מיום 12.4.10 (עמ"ש 7654-06-10, השופטים י' שנלר ; ד"ר ק' ורדי ; ו ר' לבהר-שרון ).

ג.

ביום 17.1.13 פנה רשם ההוצאה לפועל (תיק 12-00007-96-3), על-פי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 לבית המשפט המחוזי בבקשה להבהרת פסק הדין מיום 19.6.06. זה נוסח הפניה:

"בין הצדדים נפלה מחלוקת בשאלה האם פסק הדין מיום 19.6.2012 (צ"ל 19.6.06 – א"ר), ביטל את פסק הדין מיום 12.1.2006 (אשר ניתן במעמד צד אחד) והשיב את דמי המזונות עובר ליום 25.7.2006 לשיעורם על פי פסק הדין המקורי, שמא נותרו דמי המזונות בתקופה שבין יום 1.8.2003 ויום 25.7.2006 על פי פסק הדין מיום 12.1.2006 (1,000 ₪ בלבד, כאמור)".

ביום 4.3.13 הבהיר בית המשפט לענייני משפחה, כי פסק הדין מיום 19.6.06, במהותו ובהסכמת הצדדים, ביטל את פסק הדין מיום 12.1.06, וכי פסק הדין המקורי חל ביחס לתקופה שבין הימים 1.8.03 – 25.7.06 (תמ"ש 56679-01-13; סגנית הנשיאה

סיון ).

ביום 3.11.13 דחה בית המשפט המחוזי בקשת רשות ערעור על החלטת ההבהרה (רמ"ש 28965-04-13, השופט ש' שוחט ). בפן הדיוני נקבע, כי לא ניתן "לנצל" את החלטת ההבהרה לשם ערעור על פסק הדין מיום 19.6.06 שהמועד לערעור עליו חלף לפני שנים. בפן המהותי נקבע, כי פסק הדין ניתן במסגרת בקשה לביטול פסק הדין מיום 12.1.06, וכי אילו סבר המבקש כי שני פסקי הדין יתקיימו בכפיפה אחת, היה עליו לדרוש לכלול הוראה מפורשת במסגרת הסכמות הצדדים שקיבלו תוקף של פסק דין.

הבקשה

ד.

מכאן בקשת רשות הערעור הנוכחית. בבקשה נטען, כי שגה בית המשפט קמא בקבעו כי לא ניתן לערער על החלטת ההבהרה. עוד נטען, כי פסק הדין מיום 19.6.06 משלים את פסק הדין מיום 12.1.06, שכן פסק הדין מיום 12.1.06 עניינו התקופה שבין הימים 1.8.03 – 25.7.06, ואילו פסק הדין מיום 19.6.06 עניינו התקופה שמיום 25.7.06 ואילך.

הכרעה

ה.

לאחר עיון בבקשה, בפסקי הדין של בית המשפט לענייני משפחה בעניין מזונות הילדים, בהחלטת רשם ההוצאה לפועל, בהחלטת ההבהרה של בית המשפט לענייני משפחה ובהחלטתו של בית המשפט קמא, איני רואה מקום להיעתר לבקשה. הגם שבבקשה נטען כי היא מעוררת שאלה החורגת מן המחלוקת הישירה שבין הצדדים, המעיין יגלה כי הטענות המועלות במסגרת הבקשה תחומות לסכסוך שבין הצדדים ביחס לגובה דמי מזונות הילדים. ברי, כי הבקשה שבפנינו אינה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

ו.

גם לגופו של עניין, לא מצאתי עילה להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא. החלטת ההבהרה מיום 4.3.13 ניתנה על-ידי בית המשפט לענייני משפחה בהתאם לסעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, והיא מהוה חלק בלתי נפרד מפסק הדין מיום 19.6.06. אכן המבקש רשאי היה לערער עליה כשם שהיה רשאי לערער על פסק הדין עצמו (בש"א 2832/90 לוי נ' לוי , פ"ד מד(4) 212, 216 (1990)), אלא שזכות הערעור מוגבלת לחלק שהובהר – הא ותו לא; ראו ע"א 550/01 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי , פ"ד נה(3) 486, 490, שם קבע הרשם השופט אוקון, כי "... זכות הערעור בעקבות החלטת ההבהרה אינה 'נוצרת' מחדש, היא... מוגבלת להחלטת ההבהרה על ההשלכות הישירות הנובעות ממנה"; כן ראו רע"א 7711/06 המכללה המשותפת בע"מ נ' מנדל , פסקה ה' (2007). לא היה איפוא מקום ל"פתיחה מחודשת" של כלל ההסכמות שהושגו בין הצדדים ואף קיבלו תוקף של פסק דין ביום 19.6.06 בחסותו של ערעור על החלטת ההבהרה; רשות כזו, אילו ניתנה, עומדת היתה בסתירה לתכליתו של סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל:

"תכליתה של בקשת ההבהרה מכוח סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל כשמה כן היא, בקשה לקבלת הבהרתו של המותב אשר ישב בדין ואשר פסק את פסק הדין המובא לביצועו של רשם ההוצאה לפועל, במטרה להתחקות אחר כוונתו של עורך פסק הדין. זאת בין היתר, בשל החשש, פן תהפוך לשכת ההוצאה לפועל לאבן שואבת לנסיונות שונים לשנות, על דרך הפרשנות, את תוכנם של פסקי הדין המוגשים לביצוע" (שחר קטוביץ סוגיות נבחרות בדיני ההוצאה לפועל

32-31 (2009)).

פתיחת ההסכמות מחדש בדרך של הבהרה היתה גם פותחת פתח למניפולציות בכסות הבהרה.

ז.

ובסופו של יום, מעיון בחומר עולה, בחינת פשיטא, שהסכמת הצדדים ביטלה הסכמות עבר, ולא יתכן בנידון דידן כי יעמדו יחדיו שני פסקי דין באותו עניין זה לצד זה; "אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?" (בבלי חולין ס', ב'). כך מלכים, כך גם פסקי דין.

ח.

כללם של דברים: בית המשפט לענייני משפחה ליוה לאורך שנים רבות את הצדדים בהליכים המשפטיים השונים; בהחלטת ההבהרה מיום 4.3.13 גילה דעתו וכוונתו בכתיבת פסק הדין; משכך בצדק לא ראה בית המשפט המחוזי מקום להתערבות בהחלטת ההבהרה, ומקל וחומר אין הצדקה להתערבות בית משפט זה.

ט.

איני נעתר איפוא לבקשה.