רע"א 2393/17 דפנה ארנון נ. שלמה פיוטרקובסקי

1.

ההליכים שבכותרת מופנים כנגד החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 14.2.2017 (כב' השופטת מ' אגמון-גונן), אשר הכריעה בפנייתה של רשמת ההוצאה לפועל למתן הבהרה ביחס לפיסקה 39 לפסק דין שניתן בעניינם של הצדדים עוד ביום 1.3.2009 (להלן: ההחלטה או החלטת ההבהרה ). בסיפא של ההחלטה נקבע כי "לא היה כל מקום להגשת בקשה זו, משעמדת בית משפט זה ביחס לסעיף 39 לפסק הדין הינה ידועה, ולפיה אין מקום לתביעת ארנון [אשר המבקשות-המערערות הן יורשותיו - ג'ל'] להפרשי הצמדה וריבית בגין התקופה הראשונה". המבקשות ברע"א 2393/17, הן המערערות בע"א 2395/17 (להלן: המערערות ), סבורות כי עומדת להן זכות ערעור על ההחלטה, אך למען הזהירות הגישו גם בקשת רשות ערעור. המשיבים, לעומת זאת, טוענים כי אופן ההשגה הנכון על ההחלטה הוא על דרך של בקשת רשות ערעור.

2.

עסקינן בסכסוך סבוך וארוך שנים. השתלשלות האירועים תוארה בהרחבה בהחלטות שיפוטיות קודמות אשר ניתנו על ידי בית משפט זה, ובפרט בפסק דינה של כב' השופטת (כתוארה אז) א' חיות מיום 7.10.2013 ברע"א 5072/13 וברע"א 5526/13. אחזור על הדברים ככל שהם דרושים לענייננו.

בשנת 2006 הגיש המנוח יגאל ארנון ז"ל (להלן: ארנון ), שהמערערות הן יורשותיו כאמור, תובענה כנגד המשיבים (יחד להלן: פיוטרקובסקי ) לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בגדר התובענה עתר ארנון למספר סעדים: סעד הצהרתי שלפיו המניות המהוות אחוז אחד ממניות חברת סלקום ישראל בע"מ והמוחזקות על ידי פיוטרקובסקי, שייכות לארנון; צו עשה המורה לפיוטרקובסקי להעביר לארנון את המניות; וסעד כספי בשווי סכום הדיבידנדים ששילמה חברת סלקום בגין מניות אלה בין השנים 2008-2006 (סעד זה נוסף לתובענה בשלב מאוחר יותר). בפסק דינו מיום 1.3.2009 קיבל בית המשפט המחוזי (כב' הנשיא א' גורן) את התובענה (להלן: פסק הדין ). לעניין הסעד הכספי אשר נתבע ציין בית המשפט, בפיסקה 39 לפסק הדין, כי "פסק הדין יחול גם על הזכויות בדיבידנדים, כמפורט בתובענה המתוקנת". שני הצדדים ערערו על פסק הדין, ואולם ביום 6.12.2011 נדחו הערעורים בהסכמה, בהמלצת בית המשפט, תוך שנקבע כי ככל שתתעורר מחלוקת בנוגע ליישומו של פסק הדין, יהיה כל צד רשאי להגיש בקשה למתן הוראות לבית המשפט המחוזי (ע"א 2734/09 וערעור שכנגד).

3.

ביני לביני, ביום 5.5.2009 קבע בית המשפט המחוזי (כב' סגן הנשיא י' זפט) - במסגרת בקשה לצמצום עיקול שהוטל לשם הבטחת ביצוע פסק הדין - כי התובענה לא כללה סעד בנושא הפרשי הצמדה וריבית ביחס לכספי הדיבידנדים ועל כן "לא ניתן לבסס על פסק הדין חיוב המבקשים [פיוטרקובסקי - ג'ל'] בהפרשי הצמדה וריבית". בקשת רשות ערעור על החלטה זו נמחקה ביום 24.6.2010 (רע"א 4764/09) על ידי כב' השופטת (כתוארה אז) מ' נאור משהפכה לתיאורטית. בהחלטת המחיקה נקבע כך:

"בטרם סיום אבהיר כי מקובלת עליי עמדת הרשמת ג' לוין בהחלטה שהוזכרה לעיל לפיה 'ההחלטה נשוא הערעור [בקשת רשות הערעור שלפני – מ"נ] אינה החלטה בבקשת הבהרה [...] כדי להחליט בעניין ביצוע פסק הדין בית המשפט אמנם נדרש לפירוש תוכנו של פסק הדין, אך אין המדובר ב'פירוש מוסמך' שניתן בהתאם לסעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל. ההחלטה אינה קובעת את היקף החיוב ואינה מכריעה בזכויות הצדדים לסכסוך'. אכן, קביעות בית המשפט המחוזי בהחלטה נשוא בקשת רשות הערעור שאיני מביעה לגביהן כל עמדה לא נועדו אלא לשם קביעת סכום העיקול (עניין שכעת התייתר) והן אינן מכריעות בזכויות הצדדים לפי פסק הדין כך שכל טענות הצדדים שמורות להם. מחיקת הבקשה ממילא לא תמנע העלאת הטענות בעניין כדין בכל הליך אחר" (פיסקה 7 להחלטה).

למען שלמות התמונה אציין כי ביום 20.3.2011 דחה בית המשפט המחוזי בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לתיקון טעות סופר בפסק הדין, בכל הנוגע לסוגית הפרשי ההצמדה והריבית.

4.

ביום 19.3.2013 הגיש ארנון לבית המשפט המחוזי בקשה למתן הוראות שבה עתר להורות לפיוטרקובסקי לשלם לו הפרשי הצמדה וריבית על כספי הדיבידנדים - הן אלה שחולקו לפני מתן פסק הדין והן אלה שחולקו לאחר נתינתו. בהחלטתו מיום 26.6.2013 (אשר תכונה להלן: החלטת ההצמדה והריבית ) קיבל בית המשפט המחוזי (כב' השופטת מ' אגמון-גונן) את הבקשה באופן חלקי, תוך התייחסות לשלוש תקופות שונות בכל הנוגע לדיבידנדים שחולקו בעבר:

(א) התקופה הראשונה - מיום חלוקת הכספים ועד ליום מתן פסק הדין. ביחס לתקופה זו דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה להפרשי הצמדה וריבית. בית המשפט ציין כי אין מדובר במחלוקת לעניין יישום פסק הדין אשר בגינה רשאים הצדדים להגיש בקשה למתן הוראות, וממילא אין הבקשה יכולה להוות תחליף לפרוצדורה הקבועה בדין לבירור מחלוקת מעין זו והיא דיון לפני רשם ההוצאה לפועל, הרשאי לפנות לבית המשפט אם הוא סבור שפסק הדין טעון הבהרה לשם ביצועו. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי כך או אחרת, הוא סבור שפסק הדין אינו כולל סעד של הפרשי הצמדה וריבית ביחס לתקופה האמורה וזאת מהנימוקים אשר צוינו בהחלטתו של כב' השופט י' זפט הנזכרת לעיל.

(ב) התקופה השנייה - מיום מתן פסק הדין ועד ליום 3.6.2010, שבו העביר פיוטרקובסקי את כספי הדיבידנד לחשבון נאמנות על שם ארנון. ביחס לתקופה זו חויב

פיוטרקובסקי לשלם הפרשי הצמדה וריבית פיגורים;

(ג) התקופה השלישית - מיום 3.6.2010 ועד ליום 23.5.2012, שבו הועברו הכספים מחשבון הנאמנות לידי ארנון עצמו בעקבות מתן פסק הדין בערעור. ביחס לתקופה זו חויב פיוטרקובסקי לשלם הפרשי הצמדה וריבית רגילה (להבדיל מריבית פיגורים).

יצוין כי בהחלטה נקבעו קביעות נוספות בכל הנוגע לסוגית הפרשי ההצמדה והריבית, אולם אלה אינן נחוצות לענייננו.

5.

שני הצדדים הגישו לבית משפט זה בקשות רשות ערעור על החלטת ההצמדה והריבית (רע"א 5072/13 ורע"א 5526/13). ביום 7.10.2013 דנה כב' השופטת (כתוארה אז) א' חיות בבקשתו של פיוטרקובסקי כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה; וקיבלה את הערעור בחלקו, מבחינה זו שהריבית בגין התקופה השנייה הופחתה מריבית פיגורים לריבית רגילה. בד בבד דחתה כב' השופטת חיות את בקשת רשות הערעור מטעם ארנון, תוך שציינה בין היתר כי סירוב בית המשפט המחוזי לדון בבקשתו של ארנון לפסוק הפרשי הצמדה וריבית ביחס לתקופה הראשונה "[...] אינה סותמת את הגולל עבור ארנון, וכאמור בהחלטת בית המשפט המחוזי רשאי ארנון להעלות את טענותיו במסגרת הליכי ההוצאה לפועל" (פיסקה 12 לפסק הדין מיום 7.10.2013).

למען שלמות התמונה אציין כי ארנון הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לתיקון טעות סופר בהחלטת ההצמדה והריבית. הבקשה נדחתה ביום 7.11.2013, ואולם בקשת רשות ערעור אשר הוגשה לבית משפט זה התקבלה ביום 5.2.2014 (רע"א 8309/13). הפרטים בסוגיה זו אינם דרושים לענייננו ועל כן לא ארחיב.

6.

ביום 3.2.2015 פנה ארנון ללשכת ההוצאה לפועל בבקשה לביצוע פסק הדין, ככל שהוא נוגע לתשלום הפרשי הצמדה וריבית ביחס לכספי הדיבידנדים בגין התקופה הראשונה הנזכרת לעיל. בהקשר זה טען ארנון כי מן הסיפא של פיסקה 39 לפסק הדין עולה שפיוטרקובסקי חויבו בתשלום הפרשי הצמדה וריבית כאמור. לחלופין עתר ארנון לכך שרשם ההוצאה לפועל יבקש מבית המשפט המחוזי ליתן הבהרה בעניין זה מכוח סמכותו לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: החוק או חוק ההוצאה לפועל ).

ביום 4.2.2015 קבע רשם ההוצאה לפועל (כב' הרשם ש' קרן) כי "מעיון בפסק הדין, ובייחוד בפרק ו' לו העוסק בסעדים, אכן סעיף 39 אינו נהיר ולא ניתן לבצעו פשוטו כמשמעו [...]". בהמשך לכך, ולאחר קבלת תגובת פיוטרקובסקי, פנתה רשמת ההוצאה לפועל (כב' הרשמת מ' סגל) לבית המשפט המחוזי בבקשה לפי סעיף 12 לחוק "[...] לשם הבהרת סעיף 39 לפסק הדין שניתן ביום 01/3/2009, האם יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית על הדיבידנדים שנפסקו לטובת המבקשות [ארנון - ג'ל']" (החלטה מיום 20.4.2015).

7.

ביום 7.5.2015 נתן בית המשפט המחוזי החלטה קצרצרה ובה הפנה את רשמת ההוצאה לפועל לפסק דינה של כב' השופטת (כתוארה אז) א' חיות מיום 5.2.2014. ואולם בהמשך הדרך ונוכח בקשה למתן החלטה אותה הגיש ארנון, דן בית המשפט המחוזי בבקשת ההבהרה לגופה וביום 14.2.2017 נתן את החלטת ההבהרה, היא ההחלטה מושא ההליכים הערעוריים שלפניי. בהחלטה נקבע כי אין כל בסיס לבקשת ארנון להבהיר את פיסקה 39 לפסק הדין, וזאת מאחר ש"[...] עמדת בית המשפט בעניין זה כבר פורטה כדבעי בשורה של החלטות". בית המשפט הפנה בהקשר זה להחלטת כב' השופט י' זפט מיום 5.5.2009 (ראו פיסקה 3 לעיל) ולהחלטת ההצמדה והריבית (ראו פיסקה 4 לעיל), וציין כי בשתיהן נקבע שפסק הדין אינו כולל סעד של הפרשי הצמדה וריבית ביחס לתקופה הראשונה. בית המשפט המשיך וקבע כי "ככל שקיים עוד ספק, אשוב ואבהיר כי לעמדתי אין מקום לתביעת ארנון להפרשי הצמדה וריבית בגין התקופה הראשונה [...]" (עמוד 9 להחלטה). בסיפא של ההחלטה נקבע, כאמור לעיל, כי "לא היה כל מקום להגשת בקשה זו, משעמדת בית משפט זה ביחס לסעיף 39 לפסק הדין הינה ידועה, ולפיה אין מקום לתביעת ארנון להפרשי הצמדה וריבית בגין התקופה הראשונה".

8.

המערערות סבורות כי נתונה להן זכות ערעור על החלטת ההבהרה.

פיוטרקובסקי, מצדם, סבורים כי על מנת להשיג על החלטת ההבהרה דרושה למערערות רשות ערעור. לשיטתם, לא היה מקום להגיש את בקשת ההבהרה לכתחילה. בהקשר זה טוענים פיוטרקובסקי כי "[...] לא היה בהחלטה מושא ההשגה כל חידוש שעפ"י ההלכה הפסוקה הוא תנאי להגשת ערעור בזכות. החלטת כב' בימ"ש קמא לפיה לא היה מקום להגשת הבהרה כמוה, לכל הפחות, כדחיית בקשת ההבהרה ובכל מקרה משמעה שפסה"ד נותר כפי שהוא. עפ"י הפסיקה החלטה כזו היא 'החלטה אחרת' והשגה עליה לא יכולה להיות בזכות" (סעיף 1 לעמדת פיוטרקובסקי).

כפי שיובהר מיד, סבורני כי הדין בעניין זה עם המערערות, היינו - כי עומדת להן זכות ערעור על החלטת ההבהרה.

9.

סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל קובע כהאי לישנא:

" היה רשם ההוצאה לפועל סבור שפסק הדין או חלק ממנו טעון הבהרה לשם ביצועו, רשאי הוא לפנות בכתב לבית המשפט שנתנו כדי לקבל הבהרה; אין בפנייה זו כדי לעכב ביצועו של אותו חלק של פסק-הדין שאינו טעון הבהרה".

מטרתו של הליך ההבהרה לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל אינה לתקן טעות מהותית אשר נפלה בפסק הדין (לצורך כך יש לנקוט הליך ערעורי), והוא אף לא נועד לשם תיקונה של טעות טכנית אשר נפלה בפסק הדין (לצורך כך יש להגיש בקשה לתיקון טעות סופר לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). מטרת ההליך לפי סעיף 12 לחוק היא להבהיר את כוונת בית המשפט בפסק הדין, אשר נסתרה מעיניי הקורא, וזאת כאשר ראש ההוצאה לפועל מגיע לכלל מסקנה - בין מיוזמתו ובין ביוזמת אחד מבעלי הדין - כי פסק הדין או חלק ממנו אינו ברור דיו ו"טעון הבהרה לשם ביצועו" (למשל, רע"א 9078/08 פינקלשטיין נ' טיב בית חרושת לנקניק ובשר מעושן - שותפות מוגבלת , פיסקה 6 (10.04.2009)). אכן, בעל דין הסבור כי פסק הדין טעון הבהרה נדרש לשכנע בכך

את רשם ההוצאה לפועל, שהינו הגורם המוסמך לפנות לבית המשפט בבקשת הבהרה (למשל, ע"א 769/77 יוסיפוב נ' יוסיפוב , פ"ד לב(1) 667, 671 (1978); רע"א 7711/06 המכללה המשותפת בע"מ נ' מנדל , פיסקה ה(2) (18.1.2007)).

ודוק: לא אחת נקבע כי סדרי הדין אינם מכירים, ככלל, בבקשה למתן הבהרה מחוץ לגדרי סעיף 12 ל חוק ההוצאה לפועל . כך, בפרט במקרים בהם מדובר בפסק דין הניתן לביצוע באמצעות מערכת ההוצאה לפועל (למשל, ע"א 7479/09 סגל נ' עמותת ישיבת השרון , פיסקה 5 (21.11.2010)). עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שהלכה למעשה, בתי המשפט נותנים לעיתים החלטות הבהרה כאמור גם כאשר הבקשה מוגשת מטעם בעל הדין עצמו ולא מטעם רשם ההוצאה לפועל.

10.

החלטת הבהרה הניתנת בעקבות פניית רשם ההוצאה לפועל לפי סעיף 12 לחוק נחשבת לחלק בלתי נפרד מפסק הדין. בעל דין הרואה עצמו נפגע ממנה רשאי להשיג על החלק שהובהר כדרך שהיה רשאי להשיג על פסק הדין עצמו, כלומר - אם ההליך הערעורי על פסק הדין היה במקורו בזכות, גם ההליך הערעורי על החלטת ההבהרה יהיה בזכות (למשל, רע"א 2621/08 סלע נ' חברת שמואל אודוין ובניו בע"מ , פיסקה 4 והאסמכתאות הנזכרות שם (7.8.2008)) . אכן, ה"פירוש המוסמך" אשר ניתן לפסק הדין אינו טפל לנושא פסק הדין אלא יכול לשנות את מהות ההכרעה. בעל הדין עלול אפוא להיפגע מן הפירוש המוסמך של פסק הדין, ומן הראוי שתהא לו לגביו את אותה זכות ערעור שעמדה לו ביחס לפסק הדין המקורי ( יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 768 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995);

ח' בן-נון וט' חבקין, הערעור האזרחי 105, 138 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: בן-נון וחבקין ); בר"ם 7724/08 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חולון נ' מנשה , פיסקה 14 (11.11.2008); ע"א 550/01 עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים , פ"ד נה(3) 486, 489 (2001). ראו גם, תקנה 20 לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1979).

11.

בענייננו, החלטת ההבהרה ניתנה ביחס לפסק דין אשר לגביו עמדה לצדדים זכות ערעור (וערעורים כאמור אף הוגשו בפועל ונדחו בהסכמת הצדדים, כמפורט לעיל). אילו היה מדובר במצב דברים "רגיל", שבו אין בנמצא החלטות קודמות לגבי הסוגיה שבה מתבקשת ההבהרה ובית המשפט מבהיר את פסק הדין על פי המבוקש - לא יכול היה להיות ספק כי עומדת לארנון זכות ערעור על ההחלטה, כמי שנפגע ממנה ובהיותה חלק בלתי נפרד מפסק הדין. ודוק: העובדה שכבר הוגשו ערעורים על פסק הדין ואלה נדחו בהסכמת הצדדים אינה גורעת ממסקנה זו, שהרי סוגית זכאותו של ארנון להפרשי הצמדה וריבית בגין כספי הדיבידנד לא עמדה לפני ערכאת הערעור. אדרבא, כאשר ביקש ארנון לתקן את הערעור שכנגד כך שיכלול סוגיה זו, דחה בית משפט זה את בקשתו תוך שהפנה אותו למסלול של סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל. בית המשפט אף הוסיף והדגיש את שצוין לעיל, ולפיו החלטת ההבהרה אשר תינתן כאמור תיחשב כחלק בלתי נפרד מפסק הדין וניתן יהיה לערער עליה באותה הדרך בה ניתן היה לערער על פסק הדין עצמו (ובענייננו - בזכות) ( ע"א 2734/09 פיוטרקובסקי נ' ארנון , פיסקה 15 (20.6.2010). ערעור על החלטה זו נדחה על ידי כב' השופט נ' הנדל ביום 9.1.2011 בגדר בש"א 6753/10 ).

12.

ואולם כפי שפורט לעיל, עיקרה של החלטת ההבהרה בענייננו עוסקת בכך שכלל לא היה מקום לפנות בבקשת הבהרה, שכן עמדת בית המשפט לפיה ארנון אינו זכאי להפרשי הצמדה וריבית הייתה ידועה ונקבעה עוד בהחלטות קודמות. האם יש בנתון זה כדי לשנות את אופן ההשגה על החלטת ההבהרה ולשלול מארנון את זכותו להגיש עליה ערעור בזכות? כפי שיפורט מיד, התשובה לכך היא בשלילה.

חרף הקביעה לפיה לא היה מקום להגשת בקשת ההבהרה, הרי שלא ניתן להתחמק מן המסקנה כי הלכה למעשה, ומבחינה מהותית, יש בהחלטתו של בית המשפט המחוזי כדי להבהיר שארנון אינו זכאי להפרשי הצמדה וריבית בגין התקופה הראשונה. ודוק: בית המשפט ציין באופן מפורש כי "ככל שקיים עוד ספק, אשוב ואבהיר כי לעמדתי אין מקום לתביעת ארנון להפרשי הצמדה וריבית בגין התקופה הראשונה [...]" (עמוד 9 להחלטה). הנה כי כן, הבהרה כאמור ניתנה גם ניתנה, אף אם לשיטת בית המשפט המחוזי נעשה הדבר למען הסר ספק בלבד. לא למותר לציין כי ההחלטה מחזיקה לא פחות מתשעה עמודים, וגם בכך יש משום אינדיקציה מסוימת לכך שההחלטה אכן כוללת הבהרה.

13.

אכן, ניתן לטעון כי קביעותיו הקודמות של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לסוגית הפרשי ההצמדה והריבית - הן בגדר החלטתו של כב' השופט י' זפט והן בגדר החלטת ההצמדה והריבית - אינן נושאות את אותו "משקל סגולי" שנושאת החלטת ההבהרה. כך, שכן להבדיל מן ההחלטות האמורות, החלטת ההבהרה היא היא אותו "פירוש מוסמך" של פסק הדין הקובע את היקף החיוב ומכריע בזכויות הצדדים. ואכן, דברים ברוח זו ניתן למצוא בהחלטתה של כב' השופטת (כתוארה אז) מ' נאור בהחלטה המוחקת את בקשת רשות הערעור על החלטת כב' השופט י' זפט (ראו פיסקה 3 לעיל); כמו גם בפסק דינה של כב' השופטת (כתוארה אז) א' חיות המכריע בבקשות רשות הערעור על החלטת ההצמדה והריבית (ראו פיסקה 5 לעיל). ככל שכך הדבר, הרי שהחלטת ההבהרה היא זו אשר כוללת, לראשונה, "הבהרה מוסמכת" לעניין סוגית הפרשי ההצמדה והריבית.

ודוק: איני קובע מסמרות בכל הנוגע לקביעתו של בית המשפט המחוזי ביחס לשאלת נחיצותה של בקשת ההבהרה. קביעה זו תיבחן, ככל שיהיה בכך צורך, במסגרת הדיון בהליך הערעורי גופו. ואולם דומני כי לצרכי סיווג, ראוי ליתן משקל להבדל שבין החלטה המבהירה פסק דין והקובעת את "פירושו המוסמך", לבין החלטות קודמות הניתנות באותו עניין.

14.

יש לזכור, כי הפנייה לבית המשפט המחוזי לשם קבלת הבהרה לא נעשתה על ידי ארנון אלא על ידי רשמת ההוצאה לפועל, אשר על פי מיטב שיקול דעתה הגיעה לכלל מסקנה שפיסקה 39 לפסק הדין טעונה הבהרה לשם ביצועה. אין זה משנה אם צדקה הרשמת במסקנתה זו אם לאו. החשוב לענייננו הוא ש עובר

ל מתן החלטת ההבהרה, הגורם המוסמך לבצע את פסק הדין סבר כי הוא אינו ברור דיו, בכל הנוגע לסוגית הפרשי ההצמדה והריבית; ואילו לאחר מתן החלטת ההבהרה, שוב לא יכול היה להיות ספק לגבי פרשנותו הנכונה והמוסמכת של פסק הדין בסוגיה זו.

15.

זאת אף זאת: אופן ההשגה על החלטת כב' השופט י' זפט היה באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור , וכך גם אופן ההשגה על החלטת ההצמדה והריבית. כלומר - עד היום לא עמדה לארנון אפשרות לערער בזכות על הקביעה לפיה אינו זכאי להפרשי הצמדה וריבית בהתאם לפיסקה 39 לפסק הדין (כפי שעומדת לכל בעל דין אשר פסק דין הניתן בעניינו על ידי הערכאה הדיונית מובהר לראשונה במסגרת החלטת הבהרה לפי סעיף 12 לחוק). גם בנתון זה יש כדי לתמוך במסקנה לפיה עומדת לארנון זכות ערעור על החלטת ההבהרה.

16.

אכן, ניתן למצוא בפסיקה אמירות שלפיהן החלטה הדוחה בקשה למתן הבהרה ואינה משנה דבר מפסק הדין המקורי - תסווג כ"החלטה אחרת" ; וזאת להבדיל מהחלטה המקבלת בקשה מסוג זה - עליה ניתן לערער בזכות, באותם מקרים בהם הערעור על פסק הדין המקורי היה גם הוא בזכות (למשל, רע"א 2081/13 ויסקינד נ' נידר חברה לבניין ולפיתוח בע"מ (בהקפאת הליכים) , פיסקה 13 (21.6.2013); ע"א 4194/16 לוי נ' עו"ד נדב שפירא - נאמן , פיסקה 5 (17.1.2017)). ואולם אין באמירות אלה כדי לגרוע מן המסקנה לפיה עומדת לארנון זכות ערעור על החלטת ההבהרה.

ראשית , מאחר שכפי שפורט לעיל, בענייננו בית המשפט לא דחה את פניית רשמת ההוצאה לפועל אלא הבהיר, הלכה למעשה, את פסק הדין, הגם שציין כי ההבהרה אינה נדרשת וניתנת למען הסר ספק בלבד.

שנית , וזאת עיקר: האבחנה האמורה הוחלה, ככלל, ביחס להחלטות שניתנו בבקשות הבהרה אשר הוגשו על ידי אחד מבעלי הדין, שלא במסגרת הליך לפי סעיף 12

ל חוק ההוצאה לפועל . דומה כי היא אינה רלוונטית ביחס להחלטות הבהרה הניתנות לפי סעיף 12 לחוק. ודוק: הגורם היוזם בקשת הבהרה לפי סעיף 12 לחוק - רשם ההוצאה לפועל - הוא הגורם המוסמך לבצע את פסק הדין. בכל מגלה רשם ההוצאה לפועל את דעתו כי פסק הדין אינו ברור דיו וטעון הבהרה ופירוש. לאחר מתן החלטת ההבהרה, כך יש לקוות ולהניח, פרשנות פסק הדין הופכת להיות ברורה. מבחינה זו ניתן לומר, כי החלטה בבקשת הבהרה המוגשת לפי סעיף 12 לחוק הינה, ככלל, בעלת "אופי מבהיר אינהרנטי".

17.

נוכח כלל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי נתונה למערערות זכות ערעור על החלטת ההבהרה. אשר על כן, אני מורה כי רע"א 2393/17 תימחק; ואילו ע"א 2395/17 יוותר תלוי ועומד והטיפול בו יימשך כסדרו. בנסיבות העניין לא יינתן צו להוצאות.

החלטה זו תתויק בתיקי השופטים.