רע"א 2621/08 דני סלע נ. חברת שמואל אודוין ובניו בע"מ

1.

לפניי בקשת רשות לערער על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' הנשיאה ב' גילאור, כב' השופטים א' רזי, א' קיסרי), אשר ניתנה בעקבות בקשת ראש ההוצאה לפועל בחיפה (כב' הרשם ר' זיתוני) להבהרת פסק דין קודם של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים ב' גילאור, ש' ברלינר, י' דר) אשר דחה את ערעורם של המבקשים וקיבל בחלקו את ערעורה שכנגד של המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בנהריה (כב' השופט א' שחורי) בעניין תביעה כספית שהגישה המשיבה נגד המבקשים בגין הפרת חוזה שכירות.

2.

הרקע לבקשה הינו כדלקמן: ביום 24.11.1988 נכרת חוזה שכירות לארבע שנים בין המבקש 1 ואדם נוסף לבין המשיבה. המבקשת 2 ערבה להתחייבויותיו של המבקש 1 בחוזה השכירות. ביום 30.12.1992 הגישה המשיבה נגד המבקשים תביעה לבית משפט השלום, הן לסילוק ידו של המבקש 1 מהמושכר בגין הפרת חוזה השכירות, הן לפיצוי כספי. יצויין, כי אף שבחוזה השכירות נקבע פיצוי מוסכם בגובה 200$ בגין כל יום של איחור בהחזרת החזקה לידי המשיבה, צמצמה זו האחרונה את תביעתה לפיצוי בגובה 100$ ליום. בית המשפט, אשר קיבל את גירסת המשיבה בעניין האיחור בפינוי המושכר, התערב בתניית הפיצוי המוסכם ופסק למשיבה פיצוי בגובה דמי השכירות החודשיים (1,500$ לחודש), חלף הסכום שנתבע של 100$ ליום. כן נפסקו לטובת המשיבה פיצויים בגין יתרת חוב דמי שכירות ודמי נזק למושכר, כמו גם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך כולל של 308,000 ₪.

על פסק דינו של בית משפט השלום הוגש לבית המשפט המחוזי ערעור מטעם המבקשים וערעור שכנגד מטעם המשיבה. בית המשפט דחה את ערעור המבקשים, וקיבל בחלקו את ערעורה שכנגד של המשיבה. נקבע, כי יש לפסוק למשיבה את הפיצוי שתבעה בגובה 100$ בגין כל יום איחור. כן נקבע, בדעת רוב, כי יש לדחות את ערעורה שכנגד של המשיבה נגד גובה שכר הטרחה אשר נפסק לטובתה. בסיפא של פסק הדין, ציין בית המשפט כי "סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתאריך פסק הדין בערכאה הראשונה, ויתווסף לו סכום השווה למע"מ" (סעיף 12 לפסק הדין). לב המחלוקת בין הצדדים נעוץ בפרשנותו של משפט זה.

3.

בין הצדדים נתגלעה, כאמור, מחלוקת, בין היתר בשאלה מהו המועד ממנו יש לחשב את תוספת המע"מ והפרשי ההצמדה והריבית. בעוד המשיבה סבורה כי המועד הרלוונטי הינו מיום 1.7.1995 – הוא המועד בו הוגש על-ידה כתב התביעה המתוקן, הרי שהמבקשים סבורים כי המועד הנכון הינו מיום 22.7.1998 – הוא מועד מתן פסק דינו של בית משפט השלום. ראש ההוצאה לפועל,

אשר לפתחו התגלגלה מחלוקת זו, בחר לעשות שימוש בסמכותו על-פי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל ), ופנה לבית המשפט המחוזי לשם הבהרת פסק הדין.

בית המשפט המחוזי, לאחר ששמע את טענות הצדדים ועיין בסיכומיהם, הבהיר כי המועד ממנו יש לחשב את תוספת המע"מ והפרשי ההצמדה והריבית הינו מיום 1.7.1995. נקבע, כי דברי בית המשפט בפסק הדין לפיהם חיוב הריבית וההצמדה יתחיל מיום מתן פסק דינו של בית משפט השלום, התייחסו אך ורק לגבי שכר הטרחה, וכי חיוב בהפרשים האמורים מיום מועד הגשת כתב התביעה המתוקן על-ידי המשיבה מתיישב עם האמור בחלקיו האחרים של פסק הדין.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

4.

המבקשים מעלים שלל טענות נגד החלטתו המבהירה של בית המשפט המחוזי. בין היתר, המבקשים טוענים כי שגה בית המשפט המחוזי משאפשר למשיבה להוסיף הפרשי הצמדה וריבית לסכום אשר נפסק לטובתה, כמו גם להוסיף לסכום הפיצוי המוסכם חיוב בגין מע"מ, וזאת בשל מספר סיבות, בהן: היעדר קביעה כאמור בחוזה השכירות; היעדר קביעה כאמור בפסקי דינם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי; והיעדר תביעה כאמור מצד המשיבה בערעור שכנגד אשר הוגש על ידה לבית המשפט המחוזי. לנוכח האמור, המבקשים טוענים כי יש להפוך את החלטתו המבהירה של בית המשפט המחוזי, ולהשיב למבקשים את סכומי ההצמדה, הריבית והמע"מ אשר נפסקו לטובת המשיבה.

5.

עיינתי בבקשה, בפסקי הדין של הערכאות דלמטה, בהחלטת ראש ההוצאה לפועל ובהחלטת ההבהרה של בית המשפט המחוזי, ומצאתי כי דין הבקשה להידחות. ראשית יש לציין, כי החלטת ההבהרה שניתנה על-ידי בית המשפט המחוזי בהתאם לסעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל הינה חלק בלתי נפרד מפסק הדין גופא, והמבקשים רשאים לערער עליו כדרך שרשאים הם לערער על פסק הדין עצמו ( ע"א 51/78 פלוני נ' פלונית , פ"ד לג(2) 505, 520 (1979); ע"א 464/78 בניסטי נ' בניסטי , פ"ד לג(1) 151 153 (1979); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 768 (מהדורה שביעית, שלמה לוין

עורך, 1995)). במקרה דנן, בית המשפט המחוזי נתן את פסק דינו בשבתו כערכאת ערעור על בית משפט השלום. משכך, על בקשת רשות הערעור של המבקשים להידון בהתאם לכללי הפסיקה ביחס לבקשות רשות ערעור בפני ערכאת ערעור שניה. כידוע, בשאלה זו הלכה היא מלפני בית משפט זה כי בקשות אלו תיעתרנה רק כאשר עולה מהן שאלה עקרונית, החורגת מעניינם של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)).

במקרה דנן, המבקשים מעלים שורה של טענות נגד האופן בו פרש בית המשפט המחוזי בהחלטתו את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. אליבא דמבקשים, פרשנות זו אינה מתיישבת עם פסקי הדין של הערכאות דלמטה, כמו גם עם התנהלותה המשפטית של המשיבה ועם האמור בכתבי טענותיה. דע עקא, טענות המבקשים מצטמצמות כולן לדל"ת אמותיהן של נסיבות המקרה דנן. לא זו בלבד שאין הן מעוררות כל שאלה כללית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, הן אף לא מתיימרות לעשות כן. אין לומר, אפוא, שהבקשה שלפניי עונה על אמות המידה הנדרשות לשם מתן רשות ערעור לבית משפט זה.

הבקשה אפוא נדחית. משלא נתבקשה תגובה – אין צו להוצאות.