בש"א 3075/01 החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה ואח' נ. עזבון

ביום 27.1.1988 נפטר הנער מיכאל אטינגר ז"ל כתוצאה מנפילה לבור בלתי מגודר ברובע היהודי בירושלים. עזבונו, הוריו ואחיותיו, תבעו את נזקיהם מן המערערים, החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, הקרן לירושלים, ואחרים.

בית המשפט המחוזי פסק למשיבים סכום של 350,000 ש"ח בראש הנזק של קיצור תוחלת החיים, ודחה את תביעתם ככל שהיא מתייחסת לפרטי נזק אחרים, ובהם: פיצויים עונשים, כאב וסבל ופיצויי ממון בשל "השנים אבודות".

המשיבים פנו בערעור לבית משפט זה על שנדחתה תביעתם לפיצויים עונשיים ולנזקי "השנים האבודות", אך לא הגישו ערעור על המכוון כלפי דחיית התביעה בראש הנזק של כאב וסבל. המערערים הגישו ערעור שכנגד המכוון כלפי גובה הפיצויים שנפסקו בגין ראש הנזק של קיצור תוחלת החיים.

ביני לביני, נפלה מחלוקת בין הצדדים באשר לדרך חישוב הפרשי השערוך והריבית, שאמורים להתווסף לסכום שנפסק בגין ראש הנזק האחרון. זאת בשל חוסר בהירות מסוים בפסיקת בית המשפט המחוזי. ראש ההוצאה לפועל, בתוקף סמכותו לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז1967-, פנה לבית המשפט בבקשת הבהרה בעניין זה, וביום 5.12.2000 ניתנה הבהרתו של בית המשפט קמא, לפיה דרך השערוך וחישוב הריבית יהיו כסברתם של המערערים, ולא כטענתם של המשיבים. כיוון שכך, פנו המשיבים בערעור נוסף לבית משפט זה, והפעם, בעקבות החלטת ההבהרה. אלא שבמסגרת אותו ערעור נוסף, מבקשים המשיבים לערער גם על פסיקתו המקורית של בית המשפט המחוזי, על פיה נדחתה תביעתם המתייחסת לראש הנזק של כאב וסבל.

המערערים היו סבורים כי המשיבים אחרו את המועד להגשת הערעור בראש הנזק של כאב וסבל, להבדיל מפריט הנזק שאליו התייחסה ההבהרה האמורה. כבוד הרשם של בית משפט זה קיבל את עמדתם. עם זאת, החליט להאריך למשיבים את המועד להגשת הערעור, גם בגין ההחלטה שהיתה כלולה בפסק הדין במקורו, לאמור - לשלול מהם את הפיצוי בגין כאב וסבל.

על החלטה זו מלינים המערערים. הם סבורים כי טעה כבוד הרשם משפסק למשיבים סעד שלא ביקשו, ומשנתן ארכה בת למעלה משנה להגשת הערעור, מבלי שהוגשה בקשה למתן הארכה, ומבלי שמנה בא-כוח המשיבים כל טעם מיוחד למתן ארכה. לדעתם, אין די בעובדה שבין בעלי הדין תלוי ועומד הליך נוסף באותה פרשה, ומכל מקום הם סבורים כי אין המדובר בהליך המתייחס לאותו עניין.

בנסיבות המיוחדות של מקרה זה, דין הערעור להידחות. בעל דין רשאי לערער על החלטת הבהרה שנתן בית המשפט לעניין פסק דין שנתן, ובעקבות פנייה של ראש ההוצאה לפועל, כשם שהיה רשאי לערער על פסק הדין. מערער שהיה נכון להסכים עם פסק הדין על פי הפירוש שייחס לו מלכתחילה, יכול שלא ישלים עם הוראות פסק הדין כפי שפורשו בהחלטת ההבהרה. כשם שהיתה לו זכות ערעור על פסק הדין בנוסחו הראשוני, כך קמה לו זכות ערעור על ההבהרה שבאה לפרש אותו. בכך לבד אין כדי להקים למערער רשות מחודשת לערער על חלקים אחרים בפסק הדין, שלא היו טעונים הבהרה. כפי שציין הרשם המלומד בהחלטתו המנומקת היטב, נראה כי זכות הערעור בעקבות החלטת ההבהרה אינה נוצרת מחדש, והיא משקפת את ההתייחסות להחלטה מהותית שניתנה לאחר מתן פסק הדין. נושא הערעור הנוסף הוא פסק הדין כפי שבא לביטוי בהבהרה הנוספת. העובדה שמרכיבי הפיצוי, בהצטרפם יחד, נמוכים יותר, מאלה שנצפו על ידי המשיבים טרם מתן ההבהרה, כשלעצמה, אינה משנה מנושא הערעור הנוסף. אלא שהיא עשויה לשמש טעם מיוחד להאריך את המועד להגשת ערעור, גם על חלקיו האחרים של פסק הדין - הכל בהתחשב בנסיבות העניין, ובמועד בו מתבקשת הגשת הערעור הנוסף. ואכן, הרשם המלומד הצביע על טעם נוסף המצדיק את הארכת המועד המתבקשת במקרה זה, והוא, העובדה שתלוי ועומד בפני בית משפט זה הליך הנוגע לאותו פסק דין עצמו, שכלפיו מופנה הערעור הנוסף. במסגרת הערעור התלוי ועומד מבקשים המשיבים לבחון את יתר מרכיבי פסיקת הפיצויים הכלולים בפסק הדין של בית המשפט קמא. מתן ארכה להגשת הערעור הנוסף תרחיב אמנם את חזית הערעור, אך ההרחבה נוגעת לסוגיה הכרוכה ושלובה בסוגיות הכלולות בערעור המקורי.

המשיבים, אכן, לא הגישו בקשה להארכת מועד, וברגיל, לא יידרש בית משפט לשאלה זו מבלי שנתבקש לכך. אלא שבמקרה זה העלה הרשם המלומד, בהחלטה שנתן ביום 15.3.2001, את האפשרות כי תינתן למשיבים הארכת מועד להגשת הערעור הנוסף, והוא הורה למערערים להתייחס לאפשרות זו. המערערים עשו כן, וטענו בפני הרשם כי אין טעם מיוחד להאריך את המועד. כיוון שכך, משניתנה למערערים האפשרות להתייחס מפורשות לשאלת הארכת המועד, ובנסיבות המיוחדות של המקרה הזה, ומבלי לקבוע מסמרות באשר למהות ההליך הנוגע להארכת המועד בדרך כלל, בחרתי שלא להתערב בתוצאה אליה הגיע כבוד הרשם.

התוצאה היא שהערעור נדחה. משלא נתבקשה תשובה אין צו להוצאות.