בש"א 6184/02 דני ניסים נ. מעריב - הוצאת מודיעין בע"מ

בפניי בקשה להארכת מועד לצורך הגשת ערעור.

1.הבקשה הוגשה ביום 15.7.02. נשוא הבקשה הוא פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, אשר דחה חלק מתביעה שהגיש המבקש נגד המשיבים בשל התיישנות. מן הבקשה עולה כי לבא כוח המבקש נודע על פסק הדין ביום 30.5.02, וככל הנראה, באותו יום הומצא פסק הדין למבקש. במצב זה, המועד האחרון להגשת הערעור היה ביום 14.7.02, ואף המבקש אינו חולק על כך.

2.מן הבקשה עולה, כי לטענת המבקש טעות בספירת הימים שבחודש מאי, באופן שהובאו בחשבון 30 ימים באותו חודש במקום 31, גרמה לו לסבור כי המועד האחרון להגשת הערעור היה ביום 15.7.02. בשל כך טוען המבקש כי איחר בהגשת הערעור, והגיש את הבקשה שבפניי למתן ארכה. עוד מתברר, כי בדיון קדם משפט ביום 30.5.02 הודיע המערער כי הוא שוקל להגיש ערעור על פסק הדין. ביום 14.7.02 אף פנה המבקש לבית המשפט המחוזי בבקשה לדחיית מועד דיון שהיה קבוע ליום המחרת, ובפנייה זו ציין כי בכוונתו להגיש את הערעור ביום 15.7.02. פנייה זו הייתה בהסכמת המשיבים.

3.השאלה הראשונה בה יש לדון היא מידת האיחור. לטענת המבקש, ההחלטה של בית משפט קמא הינה פסק דין, אשר הערעור עליה הוא בזכות, והמועד להגשתו הוא 45 ימים מקבלת ההחלטה. לעומת זאת, טוענים המשיבים כי המדובר בהחלטה אחרת, שניתנה על ידי רשם, ועל כן המועד להגשת ערעור עליה, בזכות, הוא תוך 20 ימים מקבלתה, ועליה להיות מוגשת לבית המשפט המחוזי (ראו תקנות 397 ו-400 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ביחד עם סעיף 96(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984).

4.נראה לי, כי לעניין זה הדין הוא עם המבקש. ההבחנה בין פסק דין לבין החלטה אחרת נעשית על פי מבחן דיוני, הבוחן את סופיות ההחלטה. "... החלטה המסיימת את הדיון ו'סוגרת את התיק' היא פסק דין, שעליו יוכל בעל דין שקופח לערער, וכל החלטה שאינה מסיימת את הדיון 'מבחינה פורמלית' היא ''החלטה אחרת שעליה אין מערערים אלא ברשות .. או בלא רשות, ביחד עם פסק הדין שניתן במשפט" (דברי כב' השופט זוסמן בע"א 226/61 דורון נ' צחובל פ"ד טז 1911, בעמוד 1920). באופן דומה נאמר, כי "סופיות ההחלטה אינה נקבעת על-פי תוכנה אלא היא נקבעת על-פי השאלה אם התיק, או חלק רלוואנטי שלו, נסגר או שמא נותר הוא פתוח. מבחן הסופיות הוא איפוא מבחן דיוני-פורמלי." (דברי כב' השופטת ד' דורנר בע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט פ"ד נא(4) 354, בפיסקה 15 לפסק הדין).

בפרשת מנדלבליט עמד בית המשפט על הקושי ביישום מבחן זה במצבים בהם מכריע בית המשפט בטענות שונות של הצדדים במהלך ההתדיינות, כאשר זו אינה מסתיימת באופן סופי. לגבי מצבים אלה, אומץ באותה פרשה מבחן עזר, הוא מבחן הסעד, אשר מאפשר "לקבוע כי תחום מוגדר של ההליך הסתיים" (שם, בפיסקה 16 לפסק הדין). השאלה, על פי מבחן זה, היא האם:

"בקטע כלשהו של ההתדיינות קיבל התובע או נשלל ממנו הסעד הסופי שביקש או חלק ממנו. זאת, משום שבית המשפט הכריע בשלב הראשון באחת או יותר מן העילות שנתבעו באותה תובענה ופסק לתובע אחד או יותר מן הסעדים שתבע בגין אותה עילה או דחה את מתן הסעד המבוקש. כך גם כאשר בית-המשפט מכריע בתביעתו של אחד או יותר מן התובעים, ופוסק להם את הסעד המבוקש על-ידיהם, או דוחה את מתן הסעד המבוקש. הוא הדין כאשר ניתנה החלטה הדוחה חלק מן התביעה או התביעה כנגד אחד או יותר מן הנתבעים" (ההדגשה הוספה – ע.ש.).

5.דברים אלה יפים גם למקרה שבפניי. בהחלטתו, קבע בית משפט קמא כי הפרסומים, נשוא התביעה שהוגשה אליו, היו כל אחד עוולה נפרדת, אשר מירוץ ההתיישנות החל לגביה עם מועד הפרסום. התוצאה היא, כי ביחס לשנים משלושת הפרסומים, לגביהם הוגשה התביעה, היא נדחתה, מחמת התיישנות. המדובר בהחלטה סופית ביחס לאותם פרסומים. החלטה כזו, על פי המבחנים המתוארים, הינה פסק דין. כך אף נפסק, במקרה דומה מאד בעובדותיו, בע"א 97/77 זונבנד נ' קלוגמן, פ"ד לא(3) 466. אמנם, המבקש טוען כי יש לראות את מכלול הפרסומים כעילה מתמשכת, ובדרך זו מנסה לגבור על טענת ההתיישנות. ברם, עמדה זו לא נתקבלה, ועל פי החלטת בית משפט קמא, כל פרסום מהווה עילת תביעה עצמאית. כל עוד החלטה זו בתוקף, המדובר בפסק דין, אשר תקיפתו היא בדרך של ערעור בזכות, לבית משפט זה.

התוצאה היא, כי המדובר בפסק דין חלקי, אשר הערעור עליו הוא לבית משפט זה (סעיף 96(א) לחוק בתי המשפט), והמועד להגשת ערעור עליו הוא 45 ימים מיום קבלתו (תקנה 397 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; לעניין תחולתה של תקנה זו על ערעור על פסק דין של רשם ראו בש"א 5123/97 פלוני נ' דרשן, פ"ד נא(4) 750). מכך עולה, כי האיחור של המבקש היה, אמנם, איחור של יום אחד, ועובדה זו תהווה נקודת המוצא לדיון בבקשה להארכת מועד. לכך אפנה עתה.

6.המועד להגשת הערעור על פסק דינו של בית משפט קמא קבוע בחיקוק. משכך, הארכתו טעונה טעם מיוחד (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).

ברך כלל, טעות בספירת הימים, אינה מהווה טעם מיוחד למתן ארכה (בש"א 3112/99 קהתי נ' יורשי המנוח זוהיר, דינים עליון נו 803). גם העובדה שמדובר באיחור של יום אחד בלבד אינה נחשבת, כלשעצמה, לטעם מיוחד למתן ארכה, שאם לא כן היה בכך משום שינוי מסגרת המועדים הקבועה בדין (ראו זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית בעריכת ד"ר ש' לוין, בעמוד 897). עם זאת, אין מדובר בכלל בל יעבור. עוד לפני שנים רבות, הכיר בית המשפט בטעות בספירת ימים של עורך דין, אשר סבר בטעות כי בחודש מרס 30 ימים ולא 31, כטעם מיוחד למתן ארכה (ב"ש 31/58 עזבון שמריהו הבר נ' קולנוע שעריה, פתח תקווה, פ"ד יב 897). זאת ועוד, על פי הגישה הנקוטה בבקשה להארכת מועד, יש להביא בחשבון את מכלול נסיבות העניין, ובהן מידת האיחור וציפיותיו של בעל הדין שכנגד, בהחלטה האם הוכח טעם מיוחד למתן ארכה. הגישה הנוהגת סוכמה על ידי כב' השופט ריבלין ברע"א 9073/01 פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תקדין עליון 2002(1) 746, שם צויין כי:

"לאחרונה חל ריכוך של ההלכה הנוקשה שנהגה עד כה בסוגיית הארכת המועד מחמת טעות. כך נפסק, כי אין לשלול בכל מקרה בקשה למתן ארכה בשל טעות שבדין, וכי מקום שעוצמת הפגיעה בציפיות בעל הדין האחר היא פחותה, ניתן יהיה להכיר בטעות זו כטעם מיוחד להארכת מועד. כך יהיה, למשל, מקום בו נתן בעל הדין הודעה לבעל הדין האחר ביחס לכוונתו להגיש ערעור או עתירה לדיון נוסף. לעתים, חשיבות האינטרס של בעל הדין הטועה תכתיב את התוצאה ..... כל מקרה ונסיבותיו."

גישה זו מבוססת, בין השאר, על התפיסה, הרואה בזכות הערעור זכות יסוד. "זכות הערעור היא זכות יסוד באופן שלכל אדם הזכות להישמע בבית משפט, פעם בערכאה ראשונה ופעם בערכאת ערעור. אין בכך כדי לפטור אדם מלעמוד במועדים הקבועים בחוק. אולם, כאשר אין הוא עושה כן, יש לבחון אם אכן מצדיקה התנהגותו, מניעת זכות הערעור ממנו" (דברי כב' השופטת שטרסברג-כהן ברע"א 1441/02 פרץ נ' שטרן, לא פורסם). על רקע גישה זו, יושמה לאחרונה ההלכה שנפסקה בבקשת הדר

הנ"ל, בנסיבות דומות מאוד לאלה במקרה שבפני (ראו בש"א 30111/01 אליהו נ' קידר תקדין עליון 2002(1) 264) וניתנה ארכה.

דברים אלה יפים גם למקרה שבפניי. כמוסבר, איחור המבקש הוא של יום אחד בלבד. המבקש הודיע לבעל הדין שכנגד כי הוא שוקל לערער זמן ניכר לפני הגשת הבקשה. הוא אף הודיע לבעל הדין שכנגד, ביום 14.7.02, על כוונתו להגישו ביום המחרת. הודעה זו הוגשה על פי החלטת בית המשפט המחוזי מיום 30.5.02. המשיבים לא רק שלא הסתייגו מהודעה זו, אלא אף הסכימו לבקשה שבה (סעיף 5 לבקשה האמורה). בנסיבות אלה, לא נוצרה ציפיה אצל המשיבים כי לא יוגש ערעור, ולא ניתן לומר כי הם רכשו חסינות מפני הגשתו של ערעור (ראו בש"א 2108/99 עזבון המנוח סמואל נ' אוריאלי, דינים עליון נז 569; ראו גם ע"א 3763/95 פלורו נ' ננס תקדין עליון 95(2) 603). במצב זה, ונוכח מידת האיחור והסיבה לו, אני סבור כי הוכח טעם מיוחד למתן הארכה המבוקשת.

לפיכך, הבקשה מתקבלת. המבקש יגיש את ערעורו תוך 10 ימים מקבלת החלטה זו. במניין הימים יבואו גם ימי הפגרה. איני עושה צו להוצאות.