בש"א 7798/01 עזבון המנוח אדיב אליאס בשארה נ. עזבון המנוח עוד מחמוד האדי ו

בפניי בקשה למתן ארכה לצורך הגשת עתירה לדיון נוסף על פסק דינו של בית משפט זה בע"א 1533/00. החלטה זו ניתנת רק עתה, בשל תקלה שגרמה לכך שהתיק הונח על שולחני לפני ימים אחדים בלבד.

1.פסק הדין נשוא הבקשה ניתן, לאחר דיון, ביום 23.9.01. פסק הדין הוקרא עם נתינתו, אך העתק מאושר שלו הגיע לידי המבקשים ביום 15.10.01 בלבד. הבקשה למתן ארכה הוגשה ביום 2.10.01 (בטעות, נפתח תיק בקשה נוסף, בש"א 7708/01 ביום 28.10.01). ביסוד הבקשה עומדת אי יכולתו של המבקש להגיש את העתירה במועד, באין העתק של פסק הדין בידו. טענה זו מגובה במסמכים שצורפו לבקשה שבפניי, המעידים על פניות מאת המבקשים לקבלת העתק מפסק הדין. המבקשים אף טוענים, כי פנו פעמים אחדות למדור הקליטה לשם זירוז קבלתו של פסק הדין, אך הדבר לא נשא פרי.

2.דין הבקשה להתקבל.

(א) תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד – 1984, קובעת כי עתירה לדיון נוסף תוגש תוך 15 ימים מיום מתן פסק הדין. בתקנה נקבע, כי רשם בית המשפט יכול להאריך מועד זה, מטעמים מיוחדים. בנסיבות מקרה זה, נראה לי כי קיים טעם מיוחד כאמור.

(ב) אמנם, מרוץ המועדים להגשת עתירה לדיון נוסף מחל עם מתן פסק הדין להבדל מקבלתו בידי הצדדים. מרוץ זה החל, על כן, ביום 23.9.01. עם זאת, כל עוד פסק הדין המנומק לא היה בידי המבקשים, לא היה ביכולתם להכין את העתירה (ראו בש"א 205/88 בלו סקיי קראון בע"מ נ' מנהל מקרקעי ישראל מ"ד (2) 841) כאמור, פסק הדין הגיע לידי המבקשים ביום 15.10.01 בלבד ולא היה בידם בעת הגשת הבקשה שבפניי, או בעת חלוף 15 ימים ממתן פסק הדין. עוד אוסיף, כי מבירור שנעשה עולה כי פסק הדין לא עמד לרשות הצדדים במזכירות בית המשפט לפני יום 9.10.01, שבוע אחרי הגשת הבקשה שבפניי. במצב זה, ראוי להאריך את המועד לנקיטת ההליך, ומה גם שמתברר, בדיעבד, כי המבקשים נקטו שקידה סבירה, ותוך 10 ימים מקבלת פסק הדין ניסו להגיש את העתירה לדיון נוסף.

(ג) לא נעלם ממני, כי פסק הדין אינו ארוך, ואוחז 15 שורות בלבד. עם זאת, איני סבור כי מדובר בפסק דין, אשר יש לצפות, מבחינת תוכנו, שתכתב לגביו בקשה לדיון נוסף בלא שנוסחו המדויק נמצא בפני המבקשים. הדברים אמורים במיוחד, נוכח העובדה שבית המשפט, בהנמקתו, מצא ליקויים בהכרעת הערכאה הקודמת.

(ד) לכך מצטרפת העובדה, שהבקשה לארכה הוגשה במסגרת המועדים להגשת העתירה לדיון נוסף. גם עובדה זו מצביעה על שקידה סבירה מאת המבקשות. היא אף מונעת יצירת ציפיה לגיטימית מצד המשיבים כי לא יוטרחו להליך של עתירה לדיון נוסף, ומסכלת גיבושה של "חסינות דיונית" מפני מתן ארכה לנקיטת הליך כאמור (ראו בש"א 2108/99 עזבון המנוח סמואל נ' אוריאלי דנים עליון מ"ז 569). בהצטרף לנבצרות הגשת העתירה לדיון נוסף במועד, בהעדר עותק של פסק הדין, נראה לי כי קיים במקרה זה "טעם מיוחד" להארכת המועד.

(ה) עוד אוסיף כי תקנה 3 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף קובעת, כי יש לצרף לעתירה לדיון נוסף העתק של פסק הדין, גם מבחינה זו לא ניתן היה להגיש את העתירה במועדה, וכאמור – בכל מקרה, לא לפני יום 9.10.01, כמפורט לעיל.

סוף דבר, דין הבקשה להתקבל. המשיבים ישאו בהוצאות המבקשים, לרבות שכר טרחת עורך דין, בבקשה זו בסך 1,500 ₪, בצרוף מע"מ כדין והפרשי רבית והצמדה מיום קבלת החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.