בש"א 4319/08 חברת עובד לוי תיעוש האבן והבנייה בע"מ נ. חברת י.זקן ובניו מפ

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

1.

ההליך נסוב על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים, בה נדחתה טענת המבקשת כי היא זכאית לקזז חובה כנגד החוב שחבה לה חברת י. זקן ובניו מפעלי בניה בע"מ, המצויה בהליכי פירוק (להלן – החברה). החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה ביום 9.3.2008 ולטענת המבקשת היא הומצאה לה ביום 17.3.2008 אך הובאה לידיעתה קודם לכן – על ידי משיב 1 – ביום 12.3.2008. ביום 8.4.2008 הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה (רע"א 3223/08). הבקשה נדחתה בהחלטת כב' השופט א' גרוניס (ביום 4.5.2008), אשר קבע כי ההחלטה עליה משיגה המבקשת היא בגדר פסק דין ואין זה ברור מדוע לא הגישה המבקשת ערעור, כפי זכותה. בבקשה להארכת מועד טוענת המבקשת כי הבקשה לרשות ערעור הוגשה מטעמי זהירות, שכן המ דובר

בהחלטה שניתנה במסגרת בקשה למתן הוראות, שהוגשה בזמנו על ידי המנהל הזמני של החברה. לשיטתה, אין מ דובר בהחלטה שברור על פניה שהיא מהווה פסק דין, הן לאור ההליך בו ניתנה והן לאור כותרתה "החלטה". הארכת המועד מתבקשת על יסוד הטענה כי הבקשה לרשות ערעור הוגשה בטרם חלף המועד להגשת ערעור בזכות וכי סיכויי הערעור טובים.

2.

משיב 1 מתנגד לבקשה. לטענתו, אין לקבל את טענת המבקשת כאילו בשל טעות שבדין הגישה את בקשתה כפי שהגישה, שכן היא עצמה ציינה בפתח בקשת רשות הערעור כי ההחלטה שהיא מבקשת לערער עליה היא החלטה שיש לראות בה פסק דין. המשיב מדגיש כי כב' השופט א' גרוניס קבע בהחלטתו (מיום 4.5.2008) כי אין מקום במקרה זה לעשות שימוש בסמכותו על פי תקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לראות את בקשת רשות הערעור כערעור ולדון בה כערעור. משנשקלה ונדחתה אפשרות זו, אין מקום - כך נטען - לעקוף החלטה זו באמצעות הבקשה למתן ארכה. משיב 2 הודיע כי אין לו עניין בבקשה מאחר שלא היה מעורב בהליכים בבית משפט קמא.

3.

תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת כי הארכת מועד או זמן שנקבעו בחיקוק, מותנית בקיומם של "טעמים מיוחדים" שיירשמו. טעמים מיוחדים כאמור נבחנים בכל מקרה לפי נסיבותיו, על פי מכלול של שיקולים. בין אלה ניתן למנות את הסיבה לעיכוב בהגשת ההליך, את משך האיחור, קיומו של "הליך תלוי ועומד", מהות ההליך, הסתמכות בעל הדין שכנגד וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך הערעורי לגביו מתבקשת הארכת מועד. לעניין הסיבה לעיכוב בהגשת ההליך, ההלכה הפסוקה הכירה בכך שבנסיבות מסוימות, טעות שבדין עשויה להקים טעם מיוחד. נפסק לא פעם כי "אין לשלול בכל מקרה בקשה למתן ארכה בשל טעות שבדין, וכי מקום שעוצמת הפגיעה בציפיות בעל הדין האחר היא פחותה, ניתן יהיה להכיר בטעות זו כטעם מיוחד להארכת מועד (רע"א 9073/01 יהודית פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות (לא פורסם, 29.1.2002)). בבחינת השאלה האם הטעות מקימה "טעם מיוחד" נבחנת השאלה האם מ דובר

בטעות סבירה, טעות שאינה מובנת מאליה וכן נלקחים בחשבון מהותו של האינטרס העומד על הפרק, כמו גם האינטרסים הנגדיים של בעלי הדין האחרים, ובראשם אינטרס ההסתמכות (ראו, בש"א 6708/00 אהרן נ' אהרן , פ"ד נד(4) 702).

4.

על יסוד אמות מידה אלו יש לבחון את נסיבות המקרה שלפניי. מקובלת עלי עמדת המשיב כי בנסיבות העניין, טעותה של המבקשת אינה טעות סבירה. דומה כי אין קושי בסיווגה של החלטת בית המשפט קמא כ"פסק דין", שכן עולה ממנה בבירור כי היא מסיימת סופית את הדיון, בבקשת מפרק החברה לחייב את המבקשת לשלם חוב שטרם פרעה בטענת קיזוז. דרך הערעור על החלטה מעין זו היא בגדר דין מושרש וידוע, כך שקשה לראות את טעותה של המבקשת כטעות בלתי נמנעת באורח סביר, בייחוד שעה שמ דובר בבעל דין מיוצג. יתרה מכך, מעיון בבקשה לרשות ערעור עולה כי המבקשת הייתה מודעת לכך שהדרך הדיונית הנכונה להשיג על החלטת בית המשפט קמא היא בדרך של ערעור בזכות. לא הוברר מדוע בחרה להגיש בקשה לרשות ערעור. הסברה כי הבקשה הוגשה מטעמי זהירות אינה מניחה את הדעת. קשה ליישב אותה עם העובדה שהמבקשת נמנעה מהגשת ערעור. לכל הפחות היה עליה להגיש ערעור במקביל לבקשה לרשות ערעור, ככל שסברה כי קיים חוסר בהירות לגבי דרך ההשגה על החלטת בית המשפט קמא.

5.

יחד עם זאת, אין חולק כי הבקשה לרשות ערעור הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ערעור בזכות. המשיב לא טען כי נוצרה אצלו ציפייה לסופיות הדיון. אכן, המבקשת העמידה את המשיב, תוך פרק זמן קצר, על כך שאין היא משלימה עם החלטת בית המשפט קמא ומבקשת היא לתקפה. במצב זה, לא רכש המשיב "חסינות" מפני הליכים ערעוריים ולא גיבש הסתמכות כי לא יוטרד בהליכי ערעור. לעובדה זו חשיבות רבה, שכן עיקרה של הדרישה לטעמים מיוחדים טמון בהגנה על ציפייתו של בעל הדין שכנגד לסופיות ההליך. אוסיף, כי המבקשת פנתה בבקשה למתן ארכה תוך עשרה ימים ממתן החלטתו של כב' השופט א' גרוניס בבקשה לרשות ערעור, ולא נשמעה טענה מצד המשיב, כי בפרק זמן זה גיבש ציפייה כי לא יוטרד עוד בהליכים בעניין שבמחלוקת בין הצדדים. אכן, המ דובר בפרק זמן קצר יחסית, אשר בנסיבות העניין קשה לבסס עליו טענה כי נוצרה למשיב "חסינות" מפני נקיטת הליך ערעור מצד המבקשת.

6.

בנסיבות העניין, כאשר מחד גיסא אין המ דובר

בטעות אשר מעצם טיבה מצדיקה מתן ארכה, ומאידך גיסא לא התגבשה ציפייה לגיטימית אצל המשיב לסופיות הדיון, באתי לכלל מסקנה כי התוצאה המידתית היא לקבל את הבקשה תוך חיוב המבקשת בהוצאות מתאימות.

החיוב בהוצאות נובע מכך שטעותה של המבקשת – שהובילה להגשת בקשה לרשות ערעור חלף הגשת ערעור והולידה את הצורך בבקשת ארכה – אינה טעות סבירה. היא הביאה להתמשכות ההליכים ולסרבולם, וגרמה טורח מיותר למשיב.

הבקשה להארכת מועד מתקבלת איפוא. המבקשת רשאית להגיש ערעור תוך 7 ימים מעת המצאת החלטה זו. המבקשת תשלם למשיב 1 שכר טרחת עורך דין בסך של 2,500 ₪. הסכום ישא הפרשי ריבית והצמדה מעת המצאת החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.

החלטה זו תתויק בתיק הערעור, לכשיפתח.