בש"מ 7415/11 עו"ד דניאל וגנר נ. מדינת ישראל

לפניי 27 בקשות להארכת מועד להגשת ערעורים על 27 החלטות במסגרתן חויב המבקש, בהיותו עורך-דין, בהוצאות אישיות לטובת אוצר המדינה. עסקינן בהחלטות המהוות פסק-דין לפי מהותן, אשר ניתנו בבית-משפט מחוזי מרכז בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים על-ידי חמישה שופטים שונים, בהליכים שונים ובמועדים שונים במהלך תקופה של כחודשיים - החל מיום 25.1.2011 ועד יום 22.3.2011. בנסיבות העניין, ראיתי לדון בבקשות האורכה במאוחד.

הרקע

1.

המבקש הינו עורך-דין שהגיש מספר רב של עתירות לבית-משפט מחוזי מרכז בשבתו כבית-משפט לענינים מנהליים. העתירות הוגשו לבית-המשפט קמא ביחד עם בקשות למתן צו ארעי למניעת הרחקת לקוחותיו של המבקש מהארץ. שופטיו של בית-המשפט המחוזי מרכז הורו על סילוקן על הסף של העתירות האמורות, תוך חיוב המבקש בהוצאות אישיות לטובת אוצר המדינה. בחלק מן המקרים, הגיש המבקש בקשה לביטול חיוביו בהוצאות אישיות, אולם כל בקשותיו בעניין זה נדחו.

ההליכים שבכותרת הינם 27 בקשות שהגיש המבקש לקבלת אורכה להגשת ערעורים על 27 החלטות במסגרתן חוייב בהוצאות אישיות כאמור. מתוך 27 ההחלטות הנ"ל - 5 החלטות ניתנו ביום 25.1.2011 (כב' השופט א' יעקב); החלטה אחת ניתנה ביום 27.1.2011 (כב' השופט א' יעקב); 10 החלטות ניתנו ביום 1.2.2011 (כב' השופטת מ' נד"ב); 4 החלטות ניתנו ביום 8.2.2011 (כב' השופטת ז' בוסתן); החלטה נוספת ניתנה ביום 13.2.2011 (כב' השופטת א' שטמר); 3 החלטות ניתנו ביום 1.3.2011 (כב' השופט א' יעקב); החלטה נוספת ניתנה ביום 3.3.2011 (כב' סגן הנשיא א' שילה); וכן 2 החלטות נוספות ניתנו ביום 22.3.2011 (כב' השופט א' יעקב וכב' השופטת א' שטמר). יוער כי בכל אחת מן ההחלטות האמורות, חויב המבקש בהוצאות אישיות בסכומים שנעו בין 1,500 ש"ח ל- 10,000 ש"ח בכל החלטה. סכום ההוצאות הכולל בו חויב המבקש ב- 27 ההחלטות הנ"ל יחדיו, הגיע ל- 168,000 ש"ח (קרן).

השתלשלות העניינים טרם הגשת ההליכים שבכותרת- הבקשה המקורית להארכת מועד

2.

ההתדיינות בסוגית האורכה להגשת ערעורים מטעם המבקש החלה ביום 29.3.2011, עת הגיש המבקש בקשה להארכת מועד להגשת "ערעור מאוחד" על ההחלטות הנדונות במסגרתן חויב בהוצאות אישיות (להלן: בקשת האורכה המקורית ). בשעתו, נפתחה הבקשה האמורה במזכירות בית-המשפט כבש"א 2483/11. ביום 12.4.2011 וביום 27.4.2011 הגיש המבקש תצהירים משלימים בהתאם להחלטותיי בעניין. בהמשך לכך, המשיבים המיוצגים על-ידי פרקליטות המדינה (להלן: המדינה ) התבקשו למסור תגובתם לבקשה המקורית להארכת מועד. לאחר מספר אורכות שניתנו לפי בקשת המדינה, הוגשה התגובה ביום 5.7.2011. בתגובתה הודיעה המדינה כי היא מתנגדת לבקשת האורכה המקורית, הן מן הטעם כי מהות ההליך אינה עולה בקנה אחד עם סדרי הדין, והן מטעמים מהותיים.

ביום 11.7.2011 ערכתי דיון במעמד הצדדים, בניסיון לבדוק אפשרות למציאת הסדר מוסכם ליישוב המחלוקת המהותית בין הצדדים. ביום 15.8.2011 הודיעה באת-כוח המדינה כי לאחר בחינת כלל נסיבות העניין, התגבשה העמדה לפיה אין הצדקה להפחית מסכום ההוצאות האישיות שנפסק כנגד המבקש.

3.

משנכשל הניסיון לפתור את המחלוקת המהותית בדרכי הסכמה, ניתנה ביום 8.9.2011 החלטתי לפיה דין בקשת האורכה המקורית להימחק על הסף. בהחלטתי האמורה קבעתי כי בעל-דין אינו רשאי לכלול בערעור אחד השגה על החלטות שניתנו בהליכים נפרדים על-ידי שופטים שונים ובמועדים שונים. ממילא, לא ניתן להגיש בקשה להארכת מועד "מאוחדת" בנוגע למספר רב של החלטות שיפוטיות שניתנו בהליכים נפרדים, וזאת ללא פירוט כדבעי של הנסיבות והשיקולים הרלוונטיים בנוגע לכל אחת מן ההחלטות השיפוטיות שניתנו בעניינו של המבקש. לפיכך, קבעתי כי דין הבקשה להארכת מועד במתכונתה המקורית להימחק על הסף. בסיום ההחלטה, הוספתי שלוש הערות כדלקמן: ההערה הראשונה היתה כי אין מניעה שהמבקש יגיש בקשות ערוכות כדין להארכת מועד להגשת ערעורים בעניינן של כל אחת מן ההחלטות עליהן נסובה בקשת האורכה המקורית, בלא להביע עמדה בדבר סיכוייהן להתקבל. במסגרת ההערה השנייה נרשמה הסכמת המדינה כפי שעלתה מפרוטוקול הדיון שהתקיים לפניי, לפיה ככל שתוגשנה מטעם המבקש בקשות פרטניות להארכת מועד, הרי מועד הגשתה של בקשת האורכה המקורית (29.3.2011) יילקח בחשבון, בכפוף לשיהוי אם וככל שיהיה בהגשתן של בקשות האורכה הפרטניות. לבסוף , נדחתה בקשת המבקש לקבלת אורכה להגשת הבקשות הפרטניות עד סוף חודש אוקטובר 2011. נקבע כי על המבקש לפעול ללא עיכוב ובשקידה ראויה ככל שברצונו להגיש בקשות פרטניות להארכת מועד, וכי שאלת השיהוי בהגשת בקשות אלה תיבחן, בין היתר, בשים לב למועד בו יראה המבקש להגישן (ראו: בש"א 2483/11 וגנר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.9.2011)).

הבקשות הפרטניות להארכת מועד

4.

בעקבות החלטתי האמורה מיום 8.9.2011 בבש"א 2483/11 הנ"ל (שהומצאה למשרד המבקש עוד באותו היום באמצעות הפקסימיליה), הגיש המבקש ביום 11.10.2011 את הבקשות להארכת מועד שבכותרת, הנסובות על 27 החלטות של בית-המשפט המחוזי מרכז בהן חויב המבקש בהוצאות אישיות.

5.

למען שלמוּת התמונה, יצוין כי בבקשת האורכה המקורית עתר המבקש לקבלת אורכה להגשת ערעור על החלטת בית-המשפט קמא בעת"מ 12476-01-11. עם זאת, במסגרת בקשות האורכה הפרטניות שבכותרת, לא הוגשה בקשת אורכה קונקרטית בנוגע להליך האמור. לפיכך, לא ראיתי להתייחס אליו במסגרת החלטתי זו.

הקשיים בהתנהלותו הדיונית של המבקש בהליכים שלפניי וטענות הצדדים

6.

בעקבות הגשת ההליכים שבכותרת ביום 11.10.2011, נדרש המבקש להבהיר את טענותיו במספר היבטים, בליווי תצהיר משלים. ביום 9.11.2011 התבקשה תגובת המדינה ל- 27 בקשות האורכה הפרטניות ולתצהיר המשלים שהגיש המבקש. המדינה ביקשה מספר רב יחסית של אורכות לצורך הגשת תגובתה, וזוֹ הוּגשה לבסוף ביום 15.1.2012.

7.

אומר מיד כי התנהלותו הדיונית של המבקש בהליכים שלפניי עוררה קשיים ניכרים. מלכתחילה, הגיש המבקש את בקשת האורכה המקורית במתכונת שאינה אפשרית מבחינת סדרי הדין, ולפיכך הבקשה נמחקה על הסף. לאחר מכן, הגיש המבקש את 27 בקשות האורכה הפרטניות שבכותרת, אולם טיעוניו במסגרת בקשות אלה לקוּ בעמימות. כך למשל, המבקש טען בבקשות האורכה כי "המדובר הוא באיחור קל ואף מעבר לכך, יש תיקים שאין בהם פספוס זמן, ויש תיקים שמדובר בפספוס של תקופה קצרה מאד". המבקש הסתפק בטענה כללית זו, בלא להבהיר אילו מבין 27 ההליכים הוגשו לשיטתו במועד, ואילו הליכים הוגשו באיחור. המבקש אף לא התייחס באופן ברור לשאלת המסגרת הנורמטיבית החלה על העניין.

ואולם בכך לא תמו הקשיים. טיעוני המבקש התאפיינו בחוסרים ובאי דיוקים עובדתיים, אם לא למעלה מכך. חלק מהתצהירים שצורפו לבקשות האורכה הפרטניות, היו חסרים מלכתחילה פרטים מהותיים, כגון המועד בו הומצאה ההחלטה נשוא בקשת האורכה לידי המבקש. לפיכך, נדרש המבקש להגיש תצהיר משלים לגבי הנתונים החסרים. בחלק אחר של ההליכים - התצהירים פירטו טענות שלא עלו בקנה אחד עם הנתונים הקיימים במערכת נט-המשפט. כך למשל, בחלק מן התצהירים שצורפו לבקשות האורכה הפרטניות, טען המבקש כי הגיש בשעתו לבית-המשפט קמא בקשה לביטול ההחלטות במסגרתן חוייב בהוצאות אישיות. עם זאת, בדיקה במערכת נט-המשפט העלתה כי בהליכים מסויימים, לא הוגשו בקשות ביטול מעולם וזאת בניגוד לנטען על-ידי המבקש בתצהיריו. משנדרש להסביר את פשר הפער האמוּר, טען המבקש בתצהיר המשלים שהגיש ביום 7.11.2011 כי "אכן מבדיקה חוזרת ומעמיקה התברר לי כי נפלה טעות ולא הגשתי בקשות ביטול". אין צורך להכביר מילים על החומרה הטמונה בכך שעורך-דין מגיש תצהיר חתום על-ידו, ומעלה במסגרתו טענות עובדתיות שגויות שניתן היה לבררן מלכתחילה בנקל. אם לא די בכך, הרי התגלו סתירות בעניינים עובדתיים בין התצהיר שהגיש המבקש ביום 27.4.2011 במסגרת בקשת האורכה המקורית (בש"א 2483/11), לבין התצהירים שהגיש המבקש בהליכים שבכותרת.

התנהלותו הדיונית האמורה של המבקש - הבעייתית כשלעצמה - הקשתה על עבודת בית-המשפט, והצריכה מלאכת השוואה בין התצהירים השונים שמסר המבקש בבקשת האורכה המקורית ובבקשות האורכה הפרטניות; ובין המידע הקיים במערכת נט-המשפט לגבי ההליכים שהתנהלו בבית-המשפט לעניינים מנהליים ומועדי המצאת ההחלטות לידי המבקש. כל זאת, בניסיון לחלץ את הנתונים העובדתיים הנדרשים להכרעה בבקשות האורכה שבכותרת. ברי כי כמות ההליכים לא הקלה על המלאכה. להתנהלות הדיונית מעוררת הקושי של המבקש אחזור בהמשך הדברים, באותם הקשרים שיהיה בה כדי להשפיע על ההכרעה.

8.

אם בכל זאת אנסה לתמצת את טיעוניו של המבקש, נראה כי לשיטתו מוצדק ליתן אורכה גורפת במכלול 27 ההליכים שבכותרת, וזאת מן הטעמים הבאים: ראשית , לטענת המבקש, האיחור בנוגע לבקשות האורכה שהוגשו לאחר חלוף המועד הקבוע בדין, נבע מכך שבתקופה הרלוונטית הוא היה "מאד עסוק" הן בהופעות בבתי-משפט, הן בקבלת לקוחות ובהכנת כתבי-בית-דין, והן במתן הסברים בדיעבד ללקוחותיו אודות מחיקת העתירות שהגיש מטעמם. שנית , נטען כי המבקש הגיש לבית-המשפט קמא בקשות לביטול חלק מן ההחלטות במסגרתן חוייב בהוצאות אישיות, בטענה כי ניתנו במעמד צד אחד. לטענת המבקש, הוא ציפה כי החלטות אלה תבוטלנה, ורק משנדחו בקשות הביטול, ראה להגיש את בקשת האורכה להגשת "ערעור מאוחד" בגין מכלול ההחלטות - היא בקשת האורכה המקורית. לפי הנטען, ההחלטות שדחו את בקשות הביטול ניתנו במהלך חודש מרץ; בקשת האורכה המקורית הוגשה ביום 29.3.2011, ומכאן שהיא הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת הערעורים. שלישית , נטען כי המבקש הינו אב לילדה בעלת צרכים מיוחדים והוא נדרש בתקופה הרלוונטית ללווֹתה לטיפולים שונים. המבקש צירף שני אישורים לעניין הטיפולים הנטענים. רביעית , נטען כי המבקש לא ישב בחיבוק ידיים נוכח חיובו בהוצאות אישיות, ופנה לגורמים שונים בלשכת עורכי-הדין. חמישית , נטען כי החיובים המרובים של המבקש בהוצאות אישיות בסכומים ניכרים, גרמו לו למצב של "לחץ וטראומה" שהפריעו לתיפקודו התקין.

לבסוף , נטען כי סיכוייהם של הערעורים טובים, בין היתר בשים לב לטענה כי המבקש חוייב בהוצאות אישיות בסכומים גבוהים ביותר, בלא שניתנה לו זכות טיעון מקדימה בעניין.

9.

עמדת המדינה היא כי דין בקשות האורכה הפרטניות בכללותן להידחות. לגישת המדינה, המסגרת הנורמטיבית החלה על העניין טמונה בסדרי הדין המנהליים, באשר המבקש חוייב בהוצאות אישיות במסגרת הליכים שהתקיימו בבית-המשפט לעניינים מנהליים. בהתאם לכך, לשיטת המדינה, היה על המבקש להגיש את הערעורים על חיוביו בהוצאות אישיות בתוך 30 ימים מעת מתן ההחלטות במעמד המבקש, או מעת המצאתן לידיו, לפי העניין. בכל הנוגע למועדי המצאת החלטותיו של בית-המשפט קמא לידי המבקש, ראתה המדינה להסתמך על התצהיר הראשוני שהוגש על-ידי המבקש ביום 27.4.2011 במסגרת בקשת האורכה המקורית, ולא על התצהירים המאוחרים יותר שהוגשו במסגרת ההליכים שבכותרת. על בסיס כל אלה, עמדת המדינה בתגובתה היתה כדלקמן:

ראשית , נטען כי אף אילו נתייחס להליכים שבכותרת כאילו הוגשו במועד הגשתה של בקשת האורכה המקורית (29.3.2011), המסקנה תהיה כי רוב בקשות האורכה הוגשו באיחור. יוער כי המדינה נמנעה מלמסור פירוט בשאלה אילו מבקשות האורכה הוגשו לשיטתה במועד, ואילו בקשות הוגשו באיחור.

שנית , המדינה התייחסה בטיעוניה לכך שהמבקש הגיש בחלק מההליכים בבית-המשפט קמא בקשות לביטול חיוביו בהוצאות אישיות, בטענה כי נפסקו במעמד צד אחד. לטענת המדינה, בקשות הביטול מטעם המבקש, הוגשו כוּלן לאחר תום תקופת 7 הימים הקבועה בדין לצורך כך (ראו: תקנה 40 לתקנות בתי משפט לענינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: תקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים )). לשיטת המדינה, מאחר שבקשות הביטול הוגשו לאחר תום המועד הקבוע לכך בדין, אין תחולה בנסיבות העניין להארכת המועד הסטטוטורית הקבועה בתקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ). אשר על כן - כך לפי הטענה - אין בהסדר הקבוע בתקנה 398א הנ"ל כדי להאריך את המועד להגשת הליכים מטעם המבקש.

שלישית , נטען כי בקשות האורכה הפרטניות הוגשו למעלה מחודש ימים לאחר מחיקתה של בקשת האורכה המקורית. לשיטת המדינה, אף אם נתעלם מכל פרק הזמן בו היתה בקשת האורכה המקורית תלויה ועומדת לפני בית-משפט זה, עדיין נמצא כי חל שיהוי ניכר בהגשת ההליכים שבכותרת.

רביעית , טענה המדינה כי המבקש לא עמד בנטל להוכיח קיומו של "טעם מיוחד" להארכות המועד המבוקשות על-ידו.

לבסוף , נטען כי סיכוייהם של הערעורים לגופם נחזים להיות נמוכים, הן מאחר שלפי הנטען ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בפסיקת הערכאה הדיונית לעניין הוצאות; והן מאחר שלפי הנטען, בדין חויב המבקש בהוצאות אישיות. בעניין זה, טענה המדינה כי המבקש הציף את בית-המשפט קמא בגל של עתירות סרק שנכתבו בשיטת "גזור והדבק", בלא להמציא את חלקן הגדול לפרקליטות, בלא להתייצב למרבית הדיונים, תוך שהמבקש פועל למחיקת העתירות ערב הדיון או לעיתים ביום הדיון עצמו, באופן העולה לפי הטענה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט. המדינה הוסיפה וטענה בהקשר זה כי ההחלטות בהן חויב המבקש בהוצאות אישיות מהוות אך את "קצה הקרחון" ביחס לכלל עתירות הסרק בהן הציף את בית-המשפט; וכי האוכלוסיה אותה ייצג המבקש באותם ההליכים היו עובדים זרים שספק אם היו מודעים לאופן בו נוהל עניינם. עוד נטען כי בית-המשפט קמא הזהיר את המבקש לחדול ממנהגו, אולם זה בחר שלא לעשות כן. לפיכך, לשיטת המדינה חיובו של המבקש בהוצאות אישיות מוצדק, אף בשים לב לשיעורן הגבוה. נראה כי עמדה זו היא שהיתה מונחת מלכתחילה בבסיס סירובה של המדינה בדיון שנערך לפניי להגיע לפתרון מוסכם בנוגע למחלוקת המהותית בין הצדדים, והיא אשר מונחת בבסיס קו הטיעון שאימצה המדינה כעת להתנגד באופן גורף ל- 27 בקשות האורכה הפרטניות בכללותן.

נקודת המוצא לבחינת בקשות האורכה הפרטניות שבכותרת ושאלת השיהוי בהגשתן

10.

החלטות בית-המשפט קמא במסגרתן חויב המבקש בהוצאות אישיות, ניתנו במהלך תקופה של כחודשיים - החל מיום 25.1.2011 ועד יום 22.3.2011. ההליכים שבכותרת הוגשו כולם ביום 11.10.2011. לכאורה, מדובר באיחור של מספר חודשים. למעשה, נקודת המוצא בהקשר זה טמונה בדיון שנערך לפניי במעמד הצדדים ביום 11.7.2011, במסגרת בקשת האורכה המקורית (בש"א 2483/11 הנ"ל). באותו דיון ציינה באת-כוח המדינה כדלקמן: "...כמובן שככל שהמדינה תעמוד על זכותה לא לנהל איזה (כך במקור) הידברות עם חברי, אני מניחה שככל שירצה להגיש בקשות [פרטניות להארכת מועד], האיחור ייספר לו עד למועד הבקשה הזאת [הבקשה המקורית להארכת מועד] אני מניחה, כך שהוא לא ייפגע" (עמ' 2 לפרוטוקול). בהתייחס לדברים אלה, צוין בפרוטוקול הדיון כי "ככל שהמתווה לפתרון מעשי לא יישא פרי, תאריך הגשת ההליך שבפניי (29.3.2011) יילקח בחשבון, בכפוף לשיהוי אם וככל שיהיה בהגשת בקשות אחרות" (וראו גם: החלטתי מיום 8.9.2011 בבש"א 2483/11 הנ"ל, פיסקה 7). הנה כי כן, ההסכמה הדיונית בין הצדדים בדיון לפניי היתה כי בקשות האורכה הפרטניות ייראוּ כאילו הוגשו במועד הגשתה של בקשת האורכה המקורית (29.3.2011), בכפוף לסוגית השיהוי אליה אתייחס מיד.

11.

המדינה בתגובתה להליכים שבכותרת, אינה מתכחשת להסכמה הדיונית האמורה. טענתה העיקרית בהקשר זה היא כי המבקש השתהה יתר על המידה מאז מחיקתה של בקשת האורכה המקורית ועד הגשתן של בקשות האורכה הפרטניות שבכותרת, וכי נוכח שיהוי זה יש להתייחס למכלול בקשות האורכה שבכותרת כהליכים שהוגשו באיחור.

בחינת מכלול נסיבות העניין, מקשה על קבלת טענתה האמורה של המדינה במלואה. בקשת האורכה המקורית נמחקה בהחלטתי מיום 8.9.2011. המבקש עתר לכך שיוּתר לו להגיש את בקשות האורכה הפרטניות עד סוף חודש אוקטובר 2011. בקשתו הנ"ל נדחתה, תוך שנקבע בהחלטתי כי על המבקש לפעול בעניין זה בשקידה ראויה. בסופם של דברים, הוגשו ההליכים שבכותרת ביום 11.10.2011, קרי- בחלוף 33 ימים מאז מחיקתה של בקשת האורכה המקורית. אמת, מדובר בפרק-זמן משמעותי. יחד עם זאת, יש להתחשב בכך שמדובר בנסיבות חריגות מבחינת כמוּת בקשות האורכה הפרטניות שהמבקש חוייב להגישן יחדיו, באותו המועד (ראו: החלטתי מיום 8.9.2011 בבש"א 2483/11 הנ"ל, פיסקה 7). זאת ועוד; ולכך משקל מהותי בעיניי - לא ניתן להתעלם מכך שהמדינה עצמה נזקקה לפרקי-זמן משמעותיים כדי להגיש את תגובותיה במסגרת ההליכים הנדונים. כך, במסגרת בקשת האורכה המקורית, ביקשה המדינה לא פחות מארבע אורכות להגשת תגובתה בכתב עובר לדיון שהתקיים לפניי. התגובה הוגשה בסופו של דבר ביום 5.7.2011, קרי- בחלוף למעלה מחודשיים מאז שהמדינה התבקשה להגיש תגובתה בהתאם להחלטתי מיום 1.5.2011. האורכות להגשת תגובת המדינה התבקשו, בין היתר, בשים לב ל"היקף הנתונים הכלולים במסמכים שהגיש המבקש" - כך לשון בקשת המדינה. במהלך הדיון שהתקיים לפניי במעמד הצדדים ביום 11.7.2011, ביקשה המדינה אורכה של למעלה מחודש ימים - עד יום 15.8.2011 - על-מנת למסור עמדתה לגבי הניסיון לפתור את המחלוקת המהותית בדרכי הסכמה. כאמור, הניסיון לא נשא פרי, והמבקש הגיש את בקשות האורכה הפרטניות שבכותרת. המדינה התבקשה להגיש תגובתה ביחס להליכים אלה ביום 9.11.2011. מאותו מועד התבקשו על-ידי המדינה מספר אורכות "וזאת לאור כמות הבקשות והצורך לברר את מכלול הפרטים הנוגעים לעתירות שעל פסק הדין שניתן בהן מבקש המבקש לערער" - כך לשון בקשות המדינה. בסופה של דרך, הוגשה תגובת המדינה ביום 15.1.2012 - למעלה מחודשיים מאז שהתבקשה.

12.

בהתחשב בכמות ההליכים ובשים לב לפרקי-הזמן להם נדרשה המדינה עצמה על-מנת להגיש תגובותיה, אינני סבורה כי בנסיבות העניין משך הזמן שחלף מאז מחיקתה של בקשת האורכה המקורית ועד להגשת בקשות האורכה הפרטניות, כשלעצמו, מצדיק סטייה מההסכמה הדיונית שניתנה בדיון לפניי. אשר על כן, נקודת המוצא להמשך הדיון שלהלן (שבוודאי אינה בגדר נקודת סיום), הינה כי יש להתייחס לבקשות האורכה הפרטניות שבכותרת כאילו הוגשו במועד הגשתה של בקשת האורכה המקורית- 29.3.2011.

המסגרת הנורמטיבית – תחולה לסדרי הדין המנהליים או האזרחיים?

13.

המבקש נמנע מלהתייחס בטיעוניו לשאלה מהו הדין לפיו נקבע המועד להגשת ערעורים על החלטות בית-המשפט קמא במסגרתן חויב בהוצאות אישיות. המדינה טענה בתגובתה כי המסגרת הנורמטיבית החלה על העניין קבועה בתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים, שכן המבקש חוייב בהוצאות אישיות במסגרת הליכים שהתקיימו בבית-המשפט המחוזי מרכז בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים. בהתאם לכך, לשיטת המדינה, היה על המבקש לערער על חיוביו בהוצאות אישיות בתוך 30 ימים מעת מתן ההחלטות במעמד המבקש או מעת המצאתן לידיו, לפי העניין (ראו: תקנה 33 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים).

14.

בחנתי את גישת המדינה, ובאתי למסקנה כי העניין מורכב יותר מכפי הנראה במבט ראשון. מחד גיסא, החיוב של המבקש בהוצאות אישיות הינו פסק-דין שניתן על-ידי בית-המשפט לעניינים מנהליים. לפיכך, מבחינה לשונית אכן עשוי העניין להיכלל בגדרה של תקנה 33(א) לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים, הקובעת כי: "המועד להגשת ערעור בזכות ובקשת רשות לערער על פסק דין של בית המשפט הוא שלושים ימים" (ההדגשה אינה במקור - ד.כ.ל).

מאידך גיסא, מן ההלכה הפסוקה עולה כי חיוב עורך-דין בהוצאות אישיות נחשב לעניין אזרחי, שסדרי הדין החלים לגביו (לרבות המועד להגשת ערעור) הם אלה הקבועים בתקנות סדר הדין האזרחי (ראו למשל: בג"צ 2685/92 ניר נ' נשיא בית המשפט המחוזי באר שבע , פ"ד מז(2) 203 (1993); ע"א 4845/95 ניר נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(2) 639 (1995); ע"א 5072/02 ברדוגו נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(2) 860 (2004); ע"א 2867/06 בלומנפלד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.5.2006)). אמת, הפסיקה הנזכרת התייחסה לנסיבות בהן החיוב של עורך-הדין בהוצאות אישיות נקבע במסגרת הליך פלילי או אזרחי (ולא מנהלי). יחד עם זאת, המדינה לא הציגה כל הסבר מדוע כאשר סנגור בהליך פלילי או עורך-דין בהליך אזרחי מחוייבים בהוצאות אישיות, יש בידם להגיש ערעור לפי סדרי הדין האזרחיים, ואילו על עורך-דין שחויב בהוצאות אישיות במסגרת הליך מנהלי, חלים לשיטת המדינה סדרי דין אחרים (מנהליים). תהייה זו מתחדדת בשים לב לעובדה שבכל סוגי ההליכים האמורים, הסמכות להטיל הוצאות אישיות על עורך-דין היא בגדר סמכות טבועה; ובשים לב לכך שכבר נפסק כי חיוב עורך-דין בהוצאות אישיות נושא אופי אזרחי, וכי זכות הערעור כנגד החיוב בהוצאות אישיות היא זכות עצמאית של עורך-הדין במנותק מלקוחו. לפי גישה זו, יש להחיל בנסיבות העניין את סדרי הדין האזרחיים (ולא המנהליים), באופן שהמועד להגשת ערעורים על ההחלטות בגינן חויב המבקש בהוצאות אישיות, הוא 45 (ולא 30) ימים ממועד מתן ההחלטות במעמד המבקש או ממועד המצאתן לידיו, לפי העניין (ראו: תקנה 397 לתקנות סדר הדין האזרחי).

אודה כי הגישה השנייה מבין השתיים שהוצגו היא זו הנראית עדיפה בעיניי - הן מבחינה תכליתית, והן מטעמי אחידות נורמטיבית. יחד עם זאת, למיטב ידיעתי, אין בנמצא הלכה פסוקה בשאלה אילו סדרי-דין חלים בנוגע להשגה על חיוב עורך-דין בהוצאות אישיות במסגרת הליך מנהלי - האם סדרי הדין המנהליים או שמא סדרי הדין האזרחיים. הצדדים לא התייחסו לסוגיה זו באופן מקיף בטענותיהם, ועניינה לא לוּבן לפניי. לאחר ששקלתי בדבר ובחנתי את מכלול ההליכים שבכותרת, באתי למסקנה כי לגבי מרביתם המכריע של ההליכים, לא נדרשת הכרעה בין שתי הגישות הנדונות שכן להבדל בין הגישות אין משמעות אופרטיבית והדבר יבואר להלן. בשני הליכים בלבד מבין מכלול 27 ההליכים שבכותרת, ההבדל בין שתי הגישות הנדונות עשוי להוביל לתוצאה שונה. לשני הליכים אלה אתייחס בנפרד בסיום הדברים.

סיכום-ביניים

15.

נקודת המוצא להמשך הדיון שלהלן הינה כי יש להתייחס לבקשות האורכה הפרטניות שבכותרת, כאילו הוגשו במועד הגשתה של בקשת האורכה המקורית - 29.3.2011. זאת, בהתחשב בהסכמה הדיונית שניתנה בדיון שהתקיים לפניי במעמד הצדדים, ובשים לב לכך שחלוף הזמן עד הגשתן של בקשות האורכה הפרטניות, נעוץ בחלקו באורכות שביקשה המדינה להגשת תגובותיה במסגרת בקשת האורכה המקורית.

אשר לדין החל לצורך חישוב המועד להגשת ערעורים מטעם המבקש בגין חיוביו בהוצאות אישיות - לצורך הדיון, ייערך החישוב בהתאם לגישת המדינה (שהמבקש לא טען כנגדה) לפיה חלים סדרי הדין המנהליים. בהתאם לסדרי דין אלה, התקופה להגשת הערעורים היא 30 ימים, והתקופה להגשת בקשה לביטול החלטה במעמד צד אחד בערכאה הדיונית היא 7 ימים. לצד החישוב האמור, אתייחס לתוצאה המתבקשת גם בהתאם לגישה השנייה עליה עמדתי לעיל, לפיה חלים סדרי הדין האזרחיים. בהתאם לסדרי דין אלה, התקופה להגשת הערעורים היא 45 ימים, והתקופה להגשת בקשה לביטול החלטה במעמד צד אחד בערכאה הדיונית היא 30 ימים.

16.

כפי שצוין לעיל, שני הצדדים נמנעו מלפרט בטיעוניהם אילו מבין 27 ההליכים בכותרת הוגשו במועד, ואילו הליכים הוגשו לשיטתם באיחור. כל אחד מהצדדים נקט בקו טיעון גורף: המבקש טען מצידו כי דין כל ההליכים שבכותרת להתקבל, ואילו המדינה החזיקה בקו טיעון מנוגד לפיו על מכלול בקשות האורכה שבכותרת להידחות. גישתי שלי צועדת בשביל-ביניים. לצורך כך, נדרשה בדיקה פרטנית של כל אחד מ- 27 ההליכים שבכותרת לפי נסיבותיו. לצד הבדיקה הפרטנית של כל הליך, בחנתי את בקשות האורכה שבכותרת גם בראייה כוללת, המתחשבת באופן השתלשלות העניינים במכלול ההליכים שהתנהלו לפניי. דרך-הילוך זו הובילה אותי למסקנה כי מן הראוי לחלק את ההליכים שבכותרת ל- 4 קבוצות עיקריות: הקבוצה האחת כוללת בקשות אורכה שהוגשו בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ערעור. הקבוצה השנייה כוללת הליכים שהמבקש הגיש בעניינם לבית-המשפט קמא בקשות לביטול פסק-הדין במעמד צד אחד, והן נדחו. לגבי קבוצה זו, מתעוררת שאלה האם קיימת תחולה להארכת המועד הסטטוטורית הקבוּעה בתקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי. הקבוצה השלישית כוללת הליכים שהמבקש לא הגיש לבית-המשפט קמא בקשות ביטול בעניינם, והבקשות להארכת מועד לגביהם הוגשו לאחר חלוף המועד הקבוע בדין להגשת ערעור. הקבוצה הרביעית

והאחרונה , כוללת בקשות אורכה שנדרשת בעניינן התייחסות נפרדת, כפי שיפורט להלן. אבחן, אפוא, את הקבוצות השונות לפי סדרן.

הקבוצה הראשונה - בקשות אורכה שהוגשו בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ערעור

17.

בקבוצה זו נכללות שש בקשות להארכת מועד כדלקמן:

(א)

בש"ם 7418/11 - בקשת אורכה להגשת ערעור על החלטה מיום 22.3.2011 בעת"מ 24057-01-11 בדבר חיוב המבקש בהוצאות אישיות בסך 7,000 ש"ח (כב' השופטת א' שטמר)

(ב)

בש"ם 7419/11 - בקשת אורכה להגשת ערעור על החלטה מיום 1.3.2011 בעת"מ 48891-02-11 בדבר חיוב המבקש בהוצאות אישיות בסך 10,000 ש"ח (כב' השופט א' יעקב)

(ג)

בש"ם 7427/11 - בקשת אורכה להגשת ערעור על החלטה מיום 1.3.2011 בעת"מ 48857-02-11 בדבר חיוב המבקש בהוצאות אישיות בסך 10,000 ש"ח (כב' השופט א' יעקב)

(ד)

בש"ם 7432/11 - בקשת אורכה להגשת ערעור על החלטה מיום 3.3.2011 בעת"מ 53907-02-11 בדבר חיוב המבקש בהוצאות אישיות בסך 2,500 ש"ח (כב' השופט א' שילה)

(ה)

בש"ם 7440/11 - בקשת אורכה להגשת ערעור על החלטה מיום 1.3.2011 בעת"מ 48912-02-11 בדבר חיוב המבקש בהוצאות אישיות בסך 10,000 ש"ח (כב' השופט א' יעקב)

(ו)

בש"ם 7454/11 - בקשת אורכה להגשת ערעור על החלטה מיום 22.3.2011 בעת"מ 32518-12-10 בדבר חיוב המבקש בהוצאות אישיות בסך 10,000 ש"ח (כב' השופט א' יעקב)

הנה כי כן, בכל הנוגע לבקשות האורכה הנכללות בקבוצה הראשונה, החלטותיו של בית-המשפט קמא בדבר חיוב המבקש בהוצאות אישיות, ניתנו במועדים שונים במהלך חודש מרץ 2011. מכאן שחלפו פחות מ- 30 ימים ממתן ההחלטות האמורות ועד למועד הגשתה של בקשת האורכה המקורית (29.3.2011). המסקנה המתבקשת היא כי בקשות האורכה הנדונות (אלה הנכללות בקבוצה הראשונה) הוגשו בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ערעור. זאת, בין אם התקופה להגשת ערעור היא 30 ימים בהתאם לסדרי הדין המנהליים, ובין אם התקופה היא 45 ימים בהתאם לסדרי הדין האזרחיים. ממילא, בעניינם של ההליכים הנדונים אין חשיבות לשאלה מתי ההחלטות הומצאו לידי המבקש, והאם הוגשו בקשות לביטולן במעמד צד אחד.

18.

למען הדיוּק, יוער כי אחת מתוך שש בקשות האורכה הנכללות בקבוצה הראשונה הנ"ל - בש"ם 7418/11 - היא מעט שונה ביחס ליתר הבקשות להארכת מועד שבכותרת. בש"מ 7418/11 הנ"ל הינו בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת בית-המשפט קמא בעת"מ 24057-01-11. החלטה זו הינה ההחלטה היחידה מבין 27 ההחלטות נשוּא בקשות האורכה, שלא נכללה במסגרת רשימת ההחלטות עליהן נסובה בקשת האורכה המקורית כפי שהוגשה על-ידי המבקש ביום 29.3.2011 (בש"א 2483/11 הנ"ל). ההחלטה האמורה היתווספה לרשימת ההחלטות נשוּא הבקשה המקורית להארכת מועד, רק במסגרת התצהיר המשלים שהגיש המבקש ביום 27.4.2011 בבש"א 2483/11 הנ"ל. המדינה התייחסה לכך בקצרה במסגרת התגובה שהגישה לבקשת האורכה המקורית. עם זאת, היא נמנעה מלהעלות טענה בעניין זה במסגרת תגובתה להליכים שבכותרת, ולפיכך יש לראותה כמי שזנחה טענותיה בהקשר זה. מכל מקום, וכדי להניח את הדעת, יובהר כי בדיקה במערכת נט-המשפט העלתה כי החלטת בית-המשפט קמא בהליך האמור ניתנה ביום 22.3.2011, והומצאה למבקש ביום 29.3.2011 (כך עולה מאישור מסירה חתוּם הסרוּק במערכת נט-המשפט). בהתחשב במועד ההמצאה הנ"ל, פנייתו הראשונית של המבקש לבית-משפט זה בנוגע להליך האמור, נעשתה בתוך פחות מ- 30 ימים מעת ההמצאה, וזאת אף אם נתחשב לצורך כך במועד המאוחר יותר של הגשת התצהיר המשלים לבקשת האורכה המקורית (27.4.2011). לפיכך, ראיתי להחשיב את ההליך הנדון (בש"מ 7418/11) במסגרת קבוצת בקשות האורכה שהוגשו בתוך המועד להגשת הערעורים.

19.

המסקנה בנוגע לששת ההליכים הנדונים, היא כי בקשת האורכה המקורית הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ערעור. בהתחשב בכך, ברי כי צפיית המדינה לסופיות הדיון בנוגע להליכים אלה לא נפגעה, שהרי היא הועמדה מבעוד מועד על כוונתו של המבקש לערער בעניינם. לעובדה זו חשיבות רבה, שכן אחד מהרציונאלים המרכזיים של הדרישה ל"טעמים מיוחדים" להארכת מועד, טמון בהגנה על ציפייתו של בעל הדין שכנגד לסופיות ההליך (ראו והשוו: בש"א 4319/08 חברת עובד לוי האבן והבנייה בע"מ נ' חברת י.זקן ובניו מפעלי בניה בע"מ ואח' , בפיסקה 5 (טרם פורסם, 11.6.2008)).

מאחר שבנוגע לשש בקשות האורכה הנדונות להארכת מועד לא גיבשה המדינה צפייה כי לא תוטרד בהליכי ערעור; ובשים לב לעובדה שבשלב המיקדמי שלפניי אינני יכולה לשלול כי למצער חלק מטענותיו של המבקש לגוף הדברים ראויות לכאורה לבירור; אינני רואה לחסום את דרכו של המבקש להגיש ערעורים לבית-משפט זה בנוגע לבקשות האורכה הנכללות בקבוצה הראשונה.

הקבוצה השנייה - בקשות אורכה שמתעוררת בעניינן שאלה בנוגע לתחולתו של ההסדר הקבוע בתקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי

20.

בקבוצה זו נכללות עשר בקשות להארכת מועד. שמונה מתוך עשר בקשות האורכה הנכללות בקבוצה השנייה, נסובות על החלטותיה של כב' השופטת מ' נד"ב במסגרתן חויב המבקש בהוצאות אישיות. ואלה שמונה בקשות האורכה האמורות:

(א)

בש"ם 7421/11 - בקשת אורכה להגשת ערעור על החלטה מיום 1.2.2011 בעת"מ 12430-01-11 בדבר חיוב המבקש בהוצאות אישיות בסך 4,000 ש"ח (כב' השופטת מ' נד"ב)

(ב)

בש"ם 7422/11 - בקשת אורכה להגשת ערעור על החלטה מיום 1.2.2011 בעת"מ 49849-12-10 בדבר חיוב המבקש בהוצאות אישיות בסך 4,000 ש"ח (כב' השופטת מ' נד"ב)

(ג)

בש"ם 7433/11 - בקשת אורכה להגשת ערעור על החלטה מיום 1.2.2011 בעת"מ 49820-12-10 בדבר חיוב המבקש בהוצאות אישיות בסך 4,000 ש"ח (כב' השופטת מ' נד"ב)

(ד)

בש"ם 7438/11 - בקשת אורכה להגשת ערעור על החלטה מיום 1.2.2011 בעת"מ 12396-01-11 בדבר חיוב המבקש בהוצאות אישיות בסך 4,000 ש"ח (כב' השופטת מ' נד"ב)

(ה)

בש"ם 7441/11 - בקשת אורכה להגשת ערעור על החלטה מיום 1.2.2011 בעת"מ 12323-01-11 בדבר חיוב המבקש בהוצאות אישיות בסך 4,000 ש"ח (כב' השופטת מ' נד"ב)

(ו)

בש"ם 7444/11 - בקשת אורכה להגשת ערעור על החלטה מיום 1.2.2011 בעת"מ 12185-01-11 בדבר חיוב המבקש בהוצאות אישיות בסך 1,500 ש"ח (כב' השופטת מ' נד"ב)

(ז)

בש"ם 7447/11 - בקשת אורכה להגשת ערעור על החלטה מיום 1.2.2011 בעת"מ 12290-01-11 בדבר חיוב המבקש בהוצאות אישיות בסך 4,000 ש"ח (כב' השופטת מ' נד"ב)

(ח)

בש"ם 7451/11 - בקשת אורכה להגשת ערעור על החלטה מיום 1.2.2011 בעת"מ 49616-12-10 בדבר חיוב המבקש בהוצאות אישיות בסך 4,000 ש"ח (כב' השופטת מ' נד"ב)

שתי בקשות אורכה נוספות הנכללות אף הן בקבוצה השנייה, נסובות על שתיים מהחלטותיו של כב' השופט א' יעקב במסגרתן חויב המבקש בהוצאות אישיות. ואלה בקשות האורכה הנדונות:

(א)

בש"ם 7425/11 - בקשת אורכה להגשת ערעור על החלטה מיום 25.1.2011 בעת"מ 46158-01-11 בדבר חיוב המבקש בהוצאות אישיות בסך 10,000 ש"ח (כב' השופט א' יעקוב)

(ב)

בש"ם 7446/11 - בקשת אורכה להגשת ערעור על החלטה מיום 27.1.2011 בעת"מ 50977-01-11 בדבר חיוב המבקש בהוצאות אישיות בסך 10,000 ש"ח (כב' השופט א' יעקוב)

21.

שמונה החלטותיה של כב' השופטת מ' נד"ב בדבר חיוב המבקש בהוצאות אישיות, ניתנו כולן באותו היום - 1.2.2011 - בהעדר המבקש. לגבי כל שמונה ההחלטות האמורות, טען המבקש בתצהיריו כי הן הומצאו לידיו ביום נתינתן, קרי- ביום 1.2.2011. בהנחה שכך, התוצאה היא כי בין אם התקופה להגשת ערעור היא 30 ימים לפי סדרי הדין המנהליים, ובין אם היא 45 ימים לפי סדרי הדין האזרחיים - הגשתה של הבקשה המקורית להארכת מועד ביום 29.3.2011 נעשתה באיחור.

אשר לשתי החלטותיו של כב' השופט א' יעקב הנכללות אף הן בקבוצה השנייה - החלטות אלה ניתנו בהעדר הצדדים. בתצהיר שהגיש המבקש ביום 27.4.2011 במסגרת בקשת האורכה המקורית, טען המבקש כי החלטות אלה הומצאו לידיו ביום נתינתן, קרי- ביום 25.1.2011 וביום 27.1.2011. מנגד, בתצהירים שצורפו לבקשות האורכה הפרטניות, טען המבקש כי החלטותיו האמורות של כב' השופט א' יעקב נודעו לו רק ביום 1.3.2011 עם קבלת הדרישה לתשלום ההוצאות שנפסקו כנגדו (יוער כי לגבי הליכים אלה אין בנמצא אישור מסירה חתוּם במערכת נט המשפט). קיימת, אפוא סתירה בין התצהירים השונים שהגיש המבקש בעניין מועד המצאת ההחלטות האמורות. בעניין זה, אני סבורה כי הסתירות בין התצהירים פועלות לחובת המבקש, וכי יש להעדיף את התצהיר הראשוני שהוגש בחתימתו, שם נטען כי ההחלטות הנדונות הומצאו לו ביום נתינתן. בהנחה שכך, הרי הגשתה של בקשת האורכה המקורית ביום 29.3.2011 נעשתה באיחור אף לגבי החלטות אלה.

22.

הנה כי כן, עשר בקשות האורכה הנכללות בקבוצה השנייה הוגשו לכאורה באיחור. עם זאת, בעניינם של ההליכים נשוא בקשות האורכה הנדונות, הגיש המבקש לבית-המשפט קמא בקשות לביטול

פסקי-הדין במסגרתם חוייב בהוצאות אישיות, בטענה כי ניתנו במעמד צד אחד. בקשות הביטול נדחו על-ידי בית-המשפט קמא במועדים שונים במהלך חודש מרץ (כב' השופט א' יעקב דחה את בקשות הביטול ביום 8.3.2011; כב' השופטת מ' נד"ב דחתה חלק מבקשות הביטול ביום 10.3.2011, וחלק אחר ביום 13.3.2011).

23.

בהתחשב בכך שהמבקש הגיש לבית-המשפט קמא בקשות לביטול פסקי-הדין עליהם נסובות עשר בקשות האורכה הנדונות, מתעוררת שאלה האם חלה בנסיבות העניין תקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי. וזו לשון התקנה:

398א. המועד להגשת ערעור על החלטה במעמד צד אחד

(א) המועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור על החלטה במעמד צד אחד או בהעדר כתבי טענות מהצד השני (בתקנה זו - ההחלטה הראשונה ), שהוגשה לגביה בקשת ביטול לפי תקנה 201 או תקנה 214, יימנה מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול (בתקנה זו - ההחלטה השנייה ).

(ב) מנין המועדים להגשת הערעור או בקשת רשות הערעור, לפי הענין, על ההחלטה הראשונה או ההחלטה השניה יהיה לפי הוראות סימן זה.

בפסיקתו של בית-משפט זה נאמר פעמים רבות כי תכליתה של תקנה 398א הנ"ל היא למנוע את הצורך להגיש הן בקשה לביטול החלטה בטענה שניתנה במעמד צד אחד, והן ערעור על אותה ההחלטה (או לחלופין- בקשה להארכת מועד להגשת ערעור). לפיכך, קובעת תקנה 398א הנ"ל הסדר של הארכת מועד סטטוטורית, לפיה המועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור, לפי העניין, יימנה מיום מתן ההכרעה בבקשת הביטול. הסדר זה נועד להוביל ליעילות דיונית ולחיסכון במשאבים ובזמן שיפוטי (ראו למשל: רע"א 2839/98 עבוד נ' מינהל מקרקעי ישראל , בפיסקה 2 (לא פורסם, 3.7.1998); ע"א 9119/01 המוסד לביטוח לאומי נ' טמיר , בפיסקה 5 (לא פורסם, 3.3.2002)).

24.

המדינה הסכימה בתגובתה לפניי כי תקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, חלה בנוגע להליכים שהתקיימו לפני בית-המשפט לעניינים מנהליים, מכוח תקנה 34 לתקנות בתי המשפט לענינים מנהליים. תקנה 34 הנ"ל מחילה את הוראות פרק ל' לתקנות סדר הדין האזרחי - ובכלל זה את תקנה 398א - כ"הוראות משלימות" לסדרי הדין המנהליים, וזאת "בשינויים המחוייבים, אם אין בחוק ובתקנות אלה הוראה אחרת לענין הנדון, ואם אין בענין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם הוראות החוק ותקנות אלה" – כך לשון תקנה 34 הנ"ל. לשון אחר; המדינה הסכימה כי ניתן להשלים את החסר הקיים בתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים לעניין המועד שממנו יימנו הימים להגשת ערעור על פסק-דין שניתן במעמד צד אחד ואשר הוגשה לגביו בקשת ביטול, וזאת באמצעות תקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי "בשינויים המחוייבים".

עם זאת, המדינה הוסיפה וטענה כי לשיטתה, אין בתחולתה העקרונית של תקנה 398א כדי לסייע למבקש. טעם הדבר נעוץ בכך שתקנה 40 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים קובעת כי יש להגיש לבית-המשפט לעניינים מנהליים בקשה לביטול החלטה על-פי צד אחד, "בתוך שבעה ימים מיום המצאתה". בדיקת נסיבותיהם של כל עשרת ההליכים הנדונים, מעלה כי המבקש הגיש את בקשות הביטול לבית-המשפט קמא ביום 28.2.2011 או ביום 8.3.2011, קרי- לאחר חלוף 7 ימים מהמועד בו לטענת המבקש הומצאו לידיו פסקי-הדין במסגרתם חוייב בהוצאות אישיות. לגישת המדינה, מאחר שבקשות הביטול הוגשו לבית-המשפט קמא לאחר חלוף תקופת 7 הימים הקבועה בדין להגשתן, יש בכך כדי לשלול את תחולתה של תקנה 398א. בהתאם לאותה גישה, אין למנות את המועד להגשת הערעורים ממועד מתן ההחלטות בבקשות הביטול (במהלך חודש מרץ), אלא ממועד ההמצאה של פסקי-הדין לידי המבקש (25.1.2011, 27.1.2011 או 1.2.2011). המסקנה המתבקשת בהתאם לגישה זו, היא כי עשר בקשות האורכה הנכללות בקבוצה השנייה הוגשו באיחור (בשים לב לכך שבקשת האורכה המקורית הוגשה, כזכור, ביום 29.3.2011).

25.

לאחר שבחנתי בעיון את טענות המדינה האמורות על רקע מכלול נסיבות העניין, באתי למסקנה כי בניגוד לנטען על-ידי המדינה, תקנה 398א חלה בעניינן של עשר בקשות האורכה הנדונות. להלן טעמיי למסקנה האמורה:

ראשית , בדבריי לעיל (פיסקאות 13 עד 14) עמדתי על שאלת המסגרת הנורמטיבית החלה על ההליכים שבכותרת. גישתה של המדינה בשאלה זו, היתה כי על ההליכים שבכותרת חלים סדרי הדין המנהליים. עם זאת, בדבריי לעיל עמדתי על גישה אחרת, ולפיה על חיוב עורך-דין בהוצאות אישיות חלים סדרי הדין האזרחיים. בהתאם לגישה זו, עמדו למבקש 30 (ולא 7) ימים להגשתן של הבקשות לביטול פסקי-הדין במסגרתם חוייב בהוצאות אישיות (ראו: תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי). בחינה פרטנית של עשרת ההליכים הנדונים (אלה הנכללים בקבוצה השנייה) מעלה כי לגבי מרבית ההליכים, בקשות הביטול הוגשו בתוך מועד 30 הימים הקבוּע בתקנה 201 הנ"ל. בהתאם לגישה זו, אף לשיטת המדינה אין מניעה להחיל באותם ההליכים את הארכת המועד הסטטוטורית הקבועה בתקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי.

26.

לחילופין , ולצורך הדיון בלבד, מוכנה אני להניח כי תקנה 40 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים אמנם חלה בנסיבות העניין כנטען על-ידי המדינה. לשון אחר; לצורך הדיון שלהלן, אצא מנקודת הנחה כי היה על המבקש להגיש את בקשות הביטול לבית-המשפט קמא בתוך 7 (ולא 30) ימים מעת המצאת פסקי-הדין לידיו. בהתחשב בכך, המבקש איחר בהגשתן של בקשות הביטול לבית-המשפט קמא, באשר הן הוגשו לאחר חלוף תקופת 7 הימים הקבועה בתקנה 40 הנ"ל. אף בהנחה כאמור, אני סבורה כי ההסדר הקבוע בתקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי חל בנסיבות העניין. אבהיר את דבריי.

27.

אין ספק כי דרך המלך לעניין הגשת בקשה לביטול החלטה במעמד צד אחד, היא להגישה בתוך מועד שנקבע לכך בדין (7 ימים או 30 ימים, לפי סדרי הדין החלים על העניין). על דרך הכלל, כאשר בקשת הביטול מוגשת בתוך המועד החוקי, יחול ההסדר הקבוע בתקנה 398א.

למען שלמות התמונה, ראוי לציין כי גם כאשר בקשת הביטול מוגשת בתוך המועד שנקבע לכך בדין, עשויים להיות מקרים בהם תחולתה של תקנה 398א תישלל. בפסיקתו של בית-משפט זה נקבע כי תקנה 398א עשויה לחול אף כאשר נקבע בדיעבד כי ההחלטה השיפוטית ניתנה במעמד שני הצדדים, וזאת כאשר מלכתחילה התקיים ספק מהותי או התעוררה מחלוקת ממשית בנוגע לשאלה האם ההחלטה ניתנה במעמד צד אחד, אם לאו. לצד זאת, נפסק כי תקנה 398א - אף לפי הפרשנות הנ"ל המרחיבה את היקפה - אינה מיועדת לחול בנסיבות שבהן הגשתה של בקשת הביטול נעשתה שלא בתום-לב ושלא מתוך סברה כנה כי מדובר בהחלטה במעמד צד אחד. נפסק כי כאשר מדובר בבקשת-סרק נטולת יסוד, שתכליתה העיקרית היא לעכב את ההליכים או לעקוף את מגבלת הזמנים להגשת ערעור, לא תחול הארכת המועד הסטטוטורית הקבועה בתקנה 398א. זאת, בשאיפה למנוע שימוש לרעה בהסדר הקבוע בתקנה 398א הנ"ל, ולמנוע הארכה אוטומטית של מועדים להגשת ערעורים באופן מלאכותי ובלתי מוצדק, באמצעות הגשת בקשות נעדרות בסיס לביטול החלטות שיפוטיות. (ראו למשל: בש"א 5028/04 מטטוף נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ , פ"ד נט(1) 91, 96; בש"א 2611/11 ביטון נ' איצקוביץ , פיסקה 3 (לא פורסם, 7.4.2011)).

28.

הנה כי כן, בכל הנוגע לבקשות ביטול המוגשות בתוך המועד שנקבע לכך בדין, חל ההסדר הקבוע בתקנה 398א, למעט במקרים בהם מוצדק לשלול את תחולת ההסדר עקב חוסר תום-לב דיוני ושימוש לרעה בהליכי משפט. ואולם מה דינן של בקשות ביטול שהוגשו הן עצמן באיחור? בעניין זה ראוי לדעתי להבחין בין שני מצבים עיקריים (בלא להתיימר למצות את העניין):

המצב הראשון מתייחס לנסיבות שבהן בית-המשפט קמא דחה את בקשת הביטול תוך התייחסות מפורשת לאיחור בהגשת הבקשה, וזאת כטעם יחיד או מצטבר בעטיו נדחתה בקשת הביטול. בנסיבות כאלה, נראה כי אין הצדקה לאפשר הארכת מועד אוטומטית להגשת ערעור, רק בשל הגשתה של בקשת ביטול שהיא עצמה הוגשה באיחור ומטעם זה נדחתה. דברים ברוח זו נאמרו בהחלטתו של כב' הרשם שני בבש"א 9371/10 עזבון המנוח עומר סלאמה נ' משרד הבטחון , בפיסקה 9 (לא פורסם, 23.2.2011)). וכך נאמר:

"נראה כי במקום שבו הוגשה בקשה לפי תקנה 201 לאחר המועד שנקבע לכך..., והמועד לא הוארך ובשל כך נדחתה בקשת הביטול , ... לא תקום תחולה לתקנה 398א לתקנות".

(ההדגשה אינה במקור – ד.כ.ל)

המסקנה מהדברים עד כה היא כי בעל-דין המאחר להגיש בקשה לביטול החלטה במעמד צד אחד, נוטל על עצמו סיכון שמא בקשת הביטול תידחה בשל האיחור בהגשתה, תוך שתישלל ממנו תחולתה של הארכת המועד הסטטוטורית הקבועה בתקנה 398א (במצבים מעין אלה, ייבחן העניין בהתאם לאמות-המידה הרגילות החלות על בקשות להארכת מועד לנקיטת הליך אזרחי או מינהלי, קרי- ייבחנו קיומם של "טעמים מיוחדים" לאורכה המבוקשת).

29.

המצב השני מתייחס לנסיבות שבהן בית-המשפט קמא לא התייחס בהחלטתו לאיחור בהגשתה של בקשת הביטול, וראה לדחות את הבקשה לגופה. על-פני הדברים, בנסיבות כאמור מתעורר קושי לשלול על הסף ובאופן גורף את תחולתה של תקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, בשל איחור בהגשתה של בקשת הביטול כאשר הערכאה הדיונית לא ראתה להתייחס לאיחור זה בהחלטתה:

ראשית , עצם היזקקותו של בית-המשפט קמא לבקשת הביטול לגופה, בלא להתייחס לאיחור בהגשת הבקשה, עשוי להצביע בנסיבות מתאימות על מתן אורכה בדיעבד - ולוּ במשתמע - להגשתה של בקשת הביטול, תוך דחיית הבקשה מטעמים מהותיים (להבדיל מדחייתה על הסף עקב איחור בהגשתה). כך במיוחד, במקרים בהם האיחור בהגשתה של בקשת הביטול, לא היה בולט או קיצוני. במקרים מסוג זה, לא תתקיים בהכרח הצדקה לשלילת תחולתה של תקנה 398א על הסף.

שנית , בשלב המיקדמי של בחינת המועד להגשת ערעור על פסק-הדין נשוא בקשת הביטול, נראה בעיניי לא רצוי כי הרשם של ערכאת הערעור יחוייב ליתן משקל מהותי למועד בו הוגשה מלכתחילה בקשת הביטול בערכאה דלמטה, בנסיבות בהן הערכאה הדיונית עצמה לא ראתה להיזקק לסוגיה זו בהחלטתה.

נוכח הטעמים האמורים, עמדתי היא כי בנסיבות בהן בית-המשפט קמא דחה את בקשת הביטול בלא התייחסות ברורה לסוגיית האיחור בהגשת הבקשה, אין לשלול על הסף את תחולתה של תקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, ויש לבחון את הסוגיה בשים לב למכלול נסיבותיו של כל מקרה לגופו.

30.

אשר לעניינן של בקשות האורכה הנדונות לפניי (אלה הנכללות בקבוצה השנייה) - אם וככל שסדרי הדין המנהליים הם החלים בנסיבות העניין כנטען על-ידי המדינה, אין ספק כי בקשות הביטול מטעם המבקש הוגשו לאחר חלוף תקופת 7 הימים הקבועה בתקנה 40 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים. עיון בהחלטותיו של בית-המשפט קמא (כב' השופטת מ' נד"ב וכב' השופט א' יעקב) לפיהן נדחו בקשות הביטול, מגלה כי בנימוקי החלטותיה של כב' השופטת מ' נד"ב אמנם צוין כי בקשות הביטול נדחו "לאור כל נימוקי התגובה" שהוגשה מטעם המדינה. יחד עם זאת, הן כב' השופטת מ' נד"ב והן כב' השופט א' יעקב לא ראו להתייחס בהחלטותיהם בבירור לסוגית האיחור בהגשתן של בקשות הביטול, אלא פירטו בהחלטותיהם טעמים מהותיים לדחיית הבקשות. נוסח החלטותיו של בית-המשפט קמא מותיר, אפוא, מקום לספק האמנם נתן בית-המשפט משקל ממשי לאיחור בהגשתן של בקשות הביטול, או שמא ראה ליתן (ולוּ במשתמע) אורכה בדיעבד להגשתן של בקשות אלה תוך דחיית הבקשות לגופן. זאת ועוד; מאחר שבית-המשפט קמא לא התייחס בהחלטותיו בבירור לסוגית האיחור בהגשתן של בקשות הביטול, קיים קושי ליתן לאיחור הנדון משקל ניכר בהליך המקדמי שלפניי. בנסיבות אלה, מתקיים קושי לכאורי לשלול על הסף את תחולתה של תקנה 398א רק בשל האיחור הנדון, והכל כמבואר בפיסקה 29 לעיל.

אוסיף ואציין כי בחינה מהותית של עשר בקשות האורכה הנכללות בקבוצה השנייה מעלה כי פסקי-הדין במסגרתם חויב המבקש בהוצאות אישיות, ניתנו שלא בנוכחותו. לפיכך, לפחות ברמה הלכאורית, אין לומר כי בקשות המבקש לביטול פסקי-הדין האמורים בטענה כי ניתנו במעמד צד אחד, היו נטולות יסוד (ראו והשוו: פיסקה 40 להלן). אף לא נטען לפניי כי המבקש הגיש את בקשות הביטול בעשרת ההליכים הנדונים, שלא בתום-לב או מתוך רצון גרידא לעקוף את המועדים להגשת ערעור. בהתחשב בכל אלה, לא מצאתי בנסיבות העניין הצדקה מהותית לשלול את תחולתה של תקנה 398א כמבוקש על-ידי המדינה.

31.

המסקנה המתבקשת לגבי עשר בקשות האורכה הנכללות בקבוצה השנייה היא כי חלה לגביהן הארכת המועד הסטטוטורית הקבועה בתקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי. בהתחשב בכך שבית-המשפט קמא דחה את בקשות הביטול במועדים שונים במהלך חודש מרץ 2011, ברי כי הגשתה של הבקשה המקורית להארכת מועד ביום 29.3.2011, נעשתה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת הערעורים (זאת, בין אם חלים סדרי הדין המנהליים, ובין אם חלים סדרי הדין האזרחיים).

בהתחשב במסקנה כי עשר בקשות האורכה הנדונות הוגשו בתוך המועד, עמדתי היא כי יש מקום להיעתר להן, וזאת מאותם הטעמים שפורטו לגבי קבוצת ההליכים הראשונה (ראו: פיסקה 19 לעיל).

הקבוצה השלישית - בקשות אורכה שהוגשו באיחור

32.

בקבוצה זו נכללות תשע בקשות האורכה שלהלן:

(א)

בש"ם 7415/11 - בקשת אורכה להגשת ערעור על החלטה מיום 1.2.2011 בעת"מ 49625-12-10 בדבר חיוב המבקש בהוצאות אישיות בסך 4,000 ש"ח (כב' השופטת מ' נד"ב)

(ב)

בש"ם 7417/11 - בקשת אורכה להגשת ערעור על החלטה מיום 25.1.2011 בעת"מ 3413-12-10 בדבר חיוב המבקש בהוצאות אישיות בסך 10,000 ש"ח (כב' השופט א' יעקוב)

(ג)

בש"ם 7423/11 - בקשת אורכה להגשת ערעור על החלטה מיום 1.2.2011 בעת"מ 12460-01-11 בדבר חיוב המבקש בהוצאות אישיות בסך 4,000 ש"ח (כב' השופטת מ' נד"ב)

(ד)

בש"ם 7426/11 - בקשת אורכה להגשת ערעור על החלטה מיום 8.2.2011 בעת"מ 49656-12-10 בדבר חיוב המבקש בהוצאות אישיות בסך 4,000 ש"ח (כב' השופטת ז' בוסתן)

(ה)

בש"ם 7428/11 - בקשת אורכה להגשת ערעור על החלטה מיום 8.2.2011

בעת"מ 49715-12-10 בדבר חיוב המבקש בהוצאות אישיות בסך 4,000 ש"ח (כב' השופטת ז' בוסתן)

(ו)

בש"ם 7434/11 - בקשת אורכה להגשת ערעור על החלטה מיום 8.2.2011 בעת"מ 49796-12-10 בדבר חיוב המבקש בהוצאות אישיות בסך 4,000 ש"ח (כב' השופטת ז' בוסתן)

(ז)

בש"ם 7436/11 - בקשת אורכה להגשת ערעור על החלטה מיום 8.2.2011 בעת"מ 49692-12-10 בדבר חיוב המבקש בהוצאות אישיות בסך 4,000 ש"ח (כב' השופטת ז' בוסתן)

(ח)

בש"ם 7449/11 - בקשת אורכה להגשת ערעור על החלטה מיום 25.1.2011 בעת"מ 46067-01-11 בדבר חיוב המבקש בהוצאות אישיות בסך 10,000 ש"ח

(כב' השופט א' יעקוב)

(ט)

בש"ם 7452/11 - בקשת אורכה להגשת ערעור על החלטה מיום 25.1.2011 בעת"מ 3276-12-10 בדבר חיוב המבקש בהוצאות אישיות בסך 10,000 ש"ח (כב' השופט א' יעקוב)

ניתן להיווכח כי ההחלטות נשוא תשע בקשות האורכה הנכללות בקבוצה השלישית, ניתנו על-ידי בית-המשפט קמא בימים 25.1.2011, 1.2.2011 או 8.2.2011. חלק מההחלטות הנ"ל ניתנו במעמד המבקש. לגבי ההחלטות שניתנו שלא בנוכחות המבקש, הצהיר הלה כי הן הומצאו לידיו ביום נתינתן. בהקשר זה יצוין כי לגבי שלוש מתוך תשע בקשות האורכה הנכללות בקבוצה השלישית - בש"ם 7417/11, בש"ם 7449/11 ובש"ם 7452/11 - נתגלו סתירות בין התצהירים השונים שהגיש המבקש בכל הנוגע למועדי ההמצאה: מחד גיסא, בתצהיר שהגיש המבקש ביום 27.4.2011 במסגרת בקשת האורכה המקורית, טען המבקש כי ההחלטות נשוא שלושת ההליכים האמורים, הומצאו לידיו ביום נתינתן (25.1.2011). מאידך גיסא, בתצהירים שצורפו לבקשות האורכה הפרטניות וכן בתצהיר המשלים שהוגש מאוחר יותר ביום 7.11.2011, טען המבקש כי ההחלטות הנדונות הומצאו לידיו או הובאו לידיעתו רק במהלך חודש מרץ 2011 (יוער כי לגבי הליכים אלה אין בנמצא אישור מסירה חתוּם במערכת נט המשפט). הנה כי כן, קיימת סתירה בין התצהירים השונים שהגיש המבקש לעניין מועד המצאת שלוש ההחלטות האמורות לידיו. בעניין זה, אני סבורה כי הסתירות בין התצהירים פועלות לחובת המבקש וכי יש להעדיף את התצהיר הראשוני שהוגש בחתימתו, שם נטען כי ההחלטות הומצאו לו ביום נתינתן (ראו גם: פיסקה 21 לעיל).

33.

בהתחשב בכך שההחלטות עליהן נסובות תשע בקשות האורכה שבקבוצה השלישית, ניתנו במעמד המבקש או הומצאו לידיו ביום נתינתן (25.1.2011, 1.2.2011 או 8.2.2011); ובשים לב לכך שהבקשה המקורית להארכת מועד הוגשה ביום 29.3.2011; ברי כי תשע בקשות האורכה הנדונות הוגשו לאחר חלוף המועד להגשת הערעורים. זאת, בין אם מדובר בתקופה של 30 ימים להגשת ערעור לפי סדרי הדין המנהליים, ובין אם מדובר בתקופה של 45 ימים לפי סדרי הדין האזרחיים.

לשם השלמת התמונה, יוער כי לגבי שמונה מתוך תשע בקשות האורכה הנכללות בקבוצה השלישית, לא הגיש המבקש לבית-המשפט קמא בקשות לביטול פסקי-הדין לפיהם חוייב בהוצאות אישיות בטענה שניתנו במעמד צד אחד. לגבי הליך אחד (ההליך נשוּא בש"ם 7423/11) הגיש המבקש בקשת ביטול, אולם היא מעולם לא הוכרעה ולא ניתנה בה החלטה. לפיכך, בנוגע לתשע בקשות האורכה האמורות, ההסדר הקבוע בתקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי בדבר הארכת מועד סטטוטורית, ממילא אינו רלוונטי.

34.

מהו, אפוא, דינן של תשע בקשות האורכה שהוגשו באיחור? נקודת המוצא הינה כי הנטל על המבקש להוכיח "טעם מיוחד" לאיחור הנדון. הדרישה ל"טעם מיוחד" נועדה לאזן כראוי בין האינטרס של מבקש האורכה למיצוי זכותו להשיג על פסק-דין שניתן בעניינו, וכן הרצון להימנע מתוצאה שרירותית ומנוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין; לבין האינטרס של הצד שכנגד, כמו גם של הציבור בכללותו, לסופיות ההליך, להשמת גבול להתמשכות ההליכים, לחיזוק הוודאות והיציבות המשפטית וכן לשמירה על השיוויון הדיוני בין בעלי-הדין. קיומו של "טעם מיוחד" נבחן לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו. בהקשר זה כבר נפסק כי יש לשקול, בין היתר, את משך האיחור. עוד יש לשקול את מהות הטעם שהוצג להגשתו של ההליך באיחור. ככלל, "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד הוא טעם המבוסס על נסיבות חיצוניות שאינן מצויות בשליטתו או בתחום צפייתו הסבירה של מבקש האורכה. בנוסף, יש לשקול את מידת ההסתמכות של הצד שכנגד על פסק-הדין, וכן את מהות ההליך העיקרי ואת סיכוייו הלכאוריים (ראו: דברי כב' השופט ג'ובראן בבש"א 2399/11 זנגריה נ' זנגריה (לא פורסם, 30.3.2012)).

35.

בעניין שלפניי, משך האיחור בהגשת ההליכים הנדונים, נגזר ממועד המצאתה של כל אחת מההחלטות לידי המבקש, וכן מהשאלה האם המועד החוקי להגשת הערעור הוא 30 ימים או 45 ימים על-פי סדרי הדין החלים על העניין. ככל שסדרי הדין המנהליים הם החלים בנסיבות המקרה כנטען על-ידי המדינה - הרי משך האיחור בהגשת ההליכים הנדונים נע בין 19 ל- 33 ימים. ככל שסדרי הדין האזרחיים הם החלים בעניין שלפניי, כי אז משך האיחור בהגשת ההליכים נע בין יומיים ל- 16 ימים. בין כך ובין אחרת, לגבי מרבית ההליכים הנדונים, המדובר באיחור שמשכו משמעותי והוא חותר תחת עקרון סופיות הדיון והחובה לכבד את סדרי הדין ולנהוג לפיהם.

36.

המבקש התקשה לשכנע בדבר צידקת העיכוב בהגשתן של בקשות האורכה הנדונות. ראשית , טענת המבקש בדבר עומס עבודה, אינה בבחינת נסיבה חיצונית בלתי צפויה, ואין בה כדי להסביר מדוע המבקש לא הגיש לכל הפחות את בקשת האורכה במועד מוקדם יותר. שנית , טענת המבקש לפיה ציפה כי בקשות הביטול שהגיש לבית-המשפט קמא תתקבלנה, אינה רלוונטית למרבית ההליכים הנדונים, באשר כלל לא הוגשה בקשת ביטול בעניינם (ראו: פיסקה 33 לעיל). שלישית , בכל הנוגע לטענת המבקש לפיה נדרש לטפל בבתו בעלת הצרכים המיוחדים - האסמכתאות שהוצגו בעניין זה מעידות על טיפולים פרה-רפואיים אשר כשלעצמם, אינם מסבירים מדוע המבקש לא יכול היה להגיש לכל הפחות את בקשת האורכה בתוך המועד הקבוע לכך בדין. רביעית , טענת המבקש בדבר "לחץ וטראומה" שהפריעו לתפקודו התקין, לא גובתה באסמכתא מתאימה. מכל מקום, טענה זו אינה מתיישבת עם טענותיו האחרות של המבקש לפיהן באותה תקופה לא ישב בחיבוק ידיים, ופנה לגורמים בלשכת עורכי-הדין ואף היה עמוס בעבודה והמשיך לייצג את לקוחותיו בתיקים שונים. מכאן ניתן להסיק כי תפקודו של המבקש לא נפגע ברמה שמנעה ממנו להגיש את ההליכים הנדונים במועד.

37.

לכל אלה יש להוסיף את השתלשלות העניינים בהליכים שבכותרת, ואת התנהלותו הדיונית מעוררת הקושי של המבקש במסגרתם. כזכור, בהתאם להסכמה הדיונית שהושגה בדיון שהתקיים לפניי במעמד הצדדים, התייחסתי לבקשות האורכה הפרטניות שבכותרת כאילו הוגשו במועד הגשתה של בקשת האורכה המקורית (29.3.2011). יחד עם זאת, אין להתעלם מכך שמלכתחילה, בקשת האורכה המקורית מטעם המבקש הוגשה במתכונת שכלל אינה קיימת בסדרי-הדין ולפיכך נמחקה על הסף. לאחר מכן, הגיש המבקש את בקשות האורכה הפרטניות, אולם נדרשו השלמות מטעם המבקש בנוגע לנתונים חסרים, בנוגע להעדר התאמות שנתגלו בין הנטען על-ידי המבקש לבין המידע הקיים במערכת נט-המשפט, וכן בנוגע לסתירות שנתגלו בתצהירים השונים שהגיש המבקש (ראו: פיסקה 7 לעיל). התנהלות דיונית זו, הבעייתית כשלעצמה, תרמה להתארכות בירורן של בקשות האורכה מטעם המבקש (זאת, בלא להתעלם מהזמן שחלף עקב האורכות שביקשה המדינה לשם הגשת תגובותיה בשלבים השונים של ההתדיינות לפניי).

38.

בהתחשב בהתנהלותו הדיונית של המבקש כפי שפורטה לעיל, ובהתחשב בזמן הרב שחלף מאז הגשתה של בקשת האורכה המקורית ועד היום ותרומתו של המבקש לכך, אינני רואה ליתן משקל מהותי למשך האיחור באותם הליכים מעטים בהם האיחור בהגשתה של בקשת האורכה המקורית היה קצר יחסית (כאמור, במרבית ההליכים הנכללים בקבוצה השלישית, משך האיחור היה משמעותי מלכתחילה). על רקע הקשיים הדיוניים בהתנהלותו של המבקש, ובשים לב לכך שהמבקש לא הרים את הנטל להוכיח "טעם מיוחד" לאיחור הנדון, עמדתי היא כי דין הבקשות להארכת מועד בנוגע למכלול ההליכים אשר הוגשו באיחור - להידחות. בעניינם של הליכים אלה, אני רואה להעדיף את עקרון סופיות הדיון ואת האינטרס הציבורי בהשמת גבול להתמשכות ההליכים, בחיזוק הוודאות והיציבות של סדרי-הדין ובשמירה על השיוויון הדיוני, על-פני רצונו של המבקש לברר טענותיו לפני ערכאת הערעור.

הקבוצה הרביעית והאחרונה – בקשות אורכה שנדרשת בעניינן התייחסות נפרדת

39.

בקבוצה זו נכללות שתי בקשות האורכה שלהלן:

(א)

בש"ם 7430/11 - בקשת אורכה להגשת ערעור על החלטה מיום 13.2.2011 בעת"מ 14118-01-11 בדבר חיוב המבקש בהוצאות אישיות בסך 5,000 ש"ח (כב' השופטת א' שטמר)

(ב)

בש"ם 7435/11 - בקשת אורכה להגשת ערעור על החלטה מיום 25.1.2011 בעת"מ 46110-01-11 בדבר חיוב המבקש בהוצאות אישיות בסך 10,000 ש"ח (כב' השופט א' יעקוב)

שתי בקשות האורכה הנכללות בקבוצה הרביעית מצריכות התייחסות נפרדת, שכן לכאורה נדרשת בעניינן הכרעה בסוגית סדרי הדין החלים על חיוב עורך-דין בהוצאות אישיות במסגרת הליך מינהלי. בעניינן של 25 בקשות האורכה שנדונו עד כה (אלה הנכללות בקבוצה הראשונה, השנייה והשלישית) - השאלה האמורה לא חייבה הכרעה. המסקנות אליהן הגעתי בנוגע ל- 25 בקשות האורכה הנ"ל נותרו על כנן, בין אם חלים סדרי הדין המנהליים ובין אם חלים סדרי הדין האזרחיים. שונים הם פני הדברים לגבי שתי בקשות האורכה הנכללות בקבוצה הרביעית. בכל הנוגע לשתי בקשות אורכה אלה, התוצאה האופרטיבית עשויה להשתנות בהתאם לשאלה האם חלים סדרי הדין המנהליים או סדרי הדין האזרחיים. להלן פירוט הדברים.

40.

בש"ם 7430/11 הינו בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטתה של כב' השופטת א' שטמר לפיה חוייב המבקש בהוצאות אישיות בסך 5,000 ש"ח. ההחלטה הנ"ל ניתנה ביום 13.2.2011. עיון בהחלטתה של כב' השופטת שטמר ובפרוטוקול הדיון מאותו היום, מלמד כי ההחלטה ניתנה בנוכחות המבקש. כך, בתחילת פרוטוקול הדיון מאותו היום צוין כי עו"ד וגנר (המבקש) נכח בדיון. במהלך הפרוטוקול נכתבו דברים מפיו של המבקש. בין היתר, התייחס המבקש לבקשת המדינה לחייבו בהוצאות, וביקש כי בית-המשפט קמא יורה על מחיקת העתירה "ללא הוצאות אישיות". בסיום הפרוטוקול מופיעה החלטתה של כב' השופטת שטמר אשר בסופה הורתה כב' השופטת על דחיית העתירה תוך חיוב המבקש בהוצאות אישיות לטובת אוצר המדינה. בסיום ההחלטה נכתב כי היא "ניתנה והודעה במעמד הנוכחים". מההחלטה ומפרוטוקול הדיון עולה, אפוא, כי החיוב בהוצאות אישיות נפסק במעמד המבקש ביום 13.2.2011.

בדיקת החומר שבתיק מעלה כי בנוגע להחלטה האמורה, הגיש המבקש ביום 20.3.2011 בקשה לבית-המשפט קמא לביטול ההחלטה בטענה כי ניתנה במעמד צד אחד. הבקשה נדחתה בו-ביום. למען הסר ספק, אציין מיד כי בעניינו של הליך זה, אינני רואה להחיל את הארכת המועד הסטטוטורית הקבועה בתקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי. מעיון בפרוטוקול הדיון ובהחלטה הנדונה עולה בבירור כי ההחלטה לחייב את המבקש בהוצאות אישיות, ניתנה בנוכחות המבקש ולאחר שניתנה לו אפשרות להציג את טענותיו. נראה, אפוא, כי מלכתחילה לא היה כל בסיס לטענה כי ההחלטה ניתנה במעמד צד אחד, ואף לא התעורר ספק מהותי בעניין. הנה כי כן, בנסיבותיו של ההליך הנדון, הבקשה לביטול ההחלטה בטענה כי ניתנה במעמד צד אחד, היתה נטולת יסוד. בנסיבות אלה, אינני סבורה כי מוצדק להחיל את הארכת המועד הסטטוטורית הקבועה בתקנה 398א הנ"ל (ראו בעניין זה: האסמכתאות המוזכרות בפיסקה 27 לעיל).

בהעדר תחולה לתקנה 398א, יש לשוּב לנקודת המוצא לפיה ההחלטה נשוא בש"ם 7430/11 הנ"ל ניתנה בנוכחות המבקש ביום 13.2.2011. על רקע זה, קמה חשיבות לשאלה אילו סדרי דין חלים על העניין: ככל שהמועד להגשת ערעור הוא 30 ימים מעת מתן ההחלטה בהתאם לסדרי הדין המנהליים, כי אז בקשת האורכה המקורית מיום 29.3.2011 הוגשה לאחר חלוף 30 הימים האמורים. מנגד, ככל שהמועד להגשת ערעור הוא 45 ימים בהתאם לסדרי הדין האזרחיים, הרי בקשת האורכה המקורית הוגשה בתוך המועד הנ"ל. הבדלים אלה עשויים להוביל לשוני בתוצאה האופרטיבית בנוגע לבקשת האורכה הנדונה.

41.

מסקנה דומה מתקבלת בעניינו של בש"ם 7435/11. המדובר בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטתו של כב' השופט א' יעקב לחייב את המבקש בהוצאות אישיות בסך 10,000 ש"ח. ההחלטה ניתנה ביום 25.1.2011, בהעדר הצדדים. לטענת המבקש, היא הומצאה לו באותו היום. בעניינה של החלטה זו, הגיש המבקש לבית-המשפט קמא שתי בקשות ביטול: בקשת הביטול הראשונה הוגשה ביום 1.2.2011 והיא נדחתה בהחלטת בית-המשפט קמא ביום 23.2.2011. לטענת המבקש, ההחלטה שדחתה את בקשת הביטול הראשונה, הומצאה לו בו-ביום. בקשת הביטול השנייה הוגשה לבית-המשפט קמא ביום 8.3.2011, ונדחתה באותו היום.

בכל הנוגע לבקשת הביטול השנייה, מקובלת עליי עמדת המדינה לפיה אין הצדקה להחיל בעניינה את הארכת המועד הסטטוטורית הקבועה בתקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי. זאת, הן מאחר שמלכתחילה, ספק רב אם ניתן היה להגיש בקשה חוזרת לביטול החלטה, לאחר שבקשה קודמת בעניין זה כבר נדחתה; והן מאחר שכל גישה אחרת תוביל למצב בו בעל-דין יוכל להאריך לנצח את המועד להגשת הליך ערעורי, באמצעות הגשת בקשות ביטול חוזרות ונישנות.

אשר לבקשת הביטול הראשונה - הבקשה הוגשה 7 ימים לאחר מתן החלטתו הנדונה של כב' השופט א' יעקב בדבר חיוב המבקש בהוצאות אישיות. לפיכך, לכל הדעות, בקשת הביטול הראשונה הוגשה בתוך המועד הקבוע לכך בדין (זאת, בין אם המועד הינו 7 ימים לפי סדרי הדין המנהליים, ובין אם המועד הינו 30 ימים לפי סדרי הדין האזרחיים). ההחלטה בדבר חיוב המבקש בהוצאות אישיות ניתנה בהעדרו. לפיכך, לפחות ברמה הלכאורית, הטענה כי ההחלטה ניתנה במעמד צד אחד אינה נעדרת בסיס. בנסיבות אלה, אף לשיטת המדינה אין מניעה להחיל את ההסדר הקבוע בתקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי. משמעות הדבר היא כי המועד להגשת ערעור נספר מהמועד בו הומצאה לידי המבקש ההחלטה שדחתה את בקשת הביטול הראשונה (23.2.2011).

על רקע זה, שוּב קיימת חשיבות לשאלה אילו סדרי דין חלים על העניין: ככל שהמועד להגשת ערעור הוא 30 ימים בהתאם לסדרי הדין המנהליים, כי אז בקשת האורכה המקורית מיום 29.3.2011 הוגשה לאחר חלוף 30 הימים האמורים. מנגד, ככל שהמועד להגשת הערעור הוא 45 ימים בהתאם לסדרי הדין האזרחיים, הרי בקשת האורכה המקורית הוגשה בתוך המועד. הבדלים אלה עשויים להוביל לשוני בתוצאה האופרטיבית בנוגע לבש"ם 7435/11 הנ"ל.

42.

הנה כי כן, בעניינן של שתי בקשות האורכה הנכללות בקבוצה הרביעית, עשויה להיות משמעות מעשית לשאלה אילו סדרי דין חלים בנוגע להשגה על חיוב של עורך-דין בהוצאות אישיות במסגרת הליך מינהלי. השאלה לא נדונה בהלכה הפסוקה ואף הצדדים נמנעו מלהתמודד עימה באופן מקיף בטיעוניהם. מטעמים עליהם עמדתי בפיסקאות 13 עד 14 לעיל, אני נוטה לדעה כי הן מבחינה תכליתית והן מטעמי אחידות נורמטיבית, סדרי הדין האזרחיים הם החלים על העניין. על רקע זה, אני רואה להחיל על שתי בקשות האורכה הנדונות את התוצאה אליה הגעתי בנוגע לבקשות האורכה שהוגשו בתוך המועד (קבוצת ההליכים הראשונה) מן הטעמים שפורטו שם (ראו: פיסקה 19 לעיל).

סוף דבר

43.

דרך ההילוך בה נקטתי לצורך הכרעה ב- 27 הבקשות להארכת מועד שבכותרת, שונה מקו הטיעון הגורף בו החזיקו המבקש מזה, והמדינה מזה. תחת גישה גורפת, ראיתי לבחון את נסיבותיו של כל הליך לגופו, ובה-בעת להתייחס בהקשרים המתאימים לאופן השתלשלות העניינים ולהתנהלות הדיונית של הצדדים בשלבים השונים של ההליכים לפניי. בסופה של דרך, ונוכח מכלול הטעמים שפורטו, המסקנות אליהן הגעתי הן כדלקמן:

א.

בבש"ם 7415/11; בבש"ם 7417/11; בבש"ם 7423/11; בבש"ם 7426/11; בבש"ם 7428/11; בבש"ם 7434/11; בבש"ם 7436/11; בבש"ם 7449/11; ובבש"ם 7452/11 (קבוצת ההליכים השלישית) - הבקשות להארכת מועד נדחות.

ב.

לגבי יתר בקשות האורכה שבכותרת (קבוצות ההליכים הראשונה, השנייה והרביעית) - הבקשות להארכת מועד מתקבלות. המבקש יהיה רשאי להגיש ערעורים בעניינן של ההחלטות נשוא בקשות האורכה האמורות בלבד, וזאת תוך 21 ימים מעת המצאת החלטה זו (ניתן כמובן להקדים). מועד זה נקבע בהתחשב במספר ההליכים מחד גיסא, אך גם בשים לב לזמן הרב שחלף מאז מתן ההחלטות הנדונות מאידך גיסא. על המבקש לציין את דבר האורכה בפתח כל אחד מכתבי הערעור שיוגשו מטעמו, ולצרף עותק מהחלטה זו אליהם. יודגש כי על המבקש להגיש את כתבי הערעור במועד אחד לשם הקלת הטיפול בהם.

בשים לב למהות ההליכים ובהתחשב בתוצאה אליה הגעתי, אין צו להוצאות. המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים, וככל הניתן תודיע עליה טלפונית למבקש בצירוף תרשומת בכתב על כך.