בש"מ 7980/21 פלוני נ. משרד הפנים- רשות האוכלוסין וההגירה

1.

לפניי בקשה להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים בעמ"נ 38303-11-20 מיום 19.7.2021 (כבוד השופטת מ' אגמון-גונן ; להלן: פסק הדין ). בגדרי פסק הדין הורה בית המשפט המחוזי על מחיקת ערעור שהגישה המבקשת על פסק דינו של בית הדין לעררים הפועל לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין לעררים ) בערר (ת"א) 3646/20 מיום 16.9.2020 (כבוד הדיין ד' ברגמן ; להלן: פסק הדין בערר ).

2.

ואלה העובדות הצריכות לענייננו: המבקשת, אזרחית רוסיה ילידת 1968, נכנסה לישראל ביום 10.10.2016 באמצעות רישיון ביקור מסוג ב/2 שתוקפו פג ביום 16.1.2017. כחודש וחצי לאחר כניסתה לישראל, ביום 29.11.2016, פנתה המבקשת ליחידת הטיפול במבקשי מקלט ברשות האוכלוסין וההגירה בבקשה למתן מקלט מדיני בישראל. לפי המפורט בפסק הדין בערר, במסגרת ראיון שנערך למבקשת לצורך בחינת בקשתה, טענה המבקשת כי היא עזבה את רוסיה עקב איומים שקיבלה מעבריינים אלמוניים בדרישה לתשלום "דמי חסות" בגין חנות אותה הפעילה עם בעלה המנוח. עוד טענה המבקשת כי לא הייתה פעילה פוליטית; לא נרדפה על רקע דתי גזעי; וכי היא לא חוותה כל בעיה עם רשויות החוק במדינת מוצאה. ביום 2.9.2020 הודיע המשיב למבקשת כי החליט לדחות את בקשתה, ובתוך כך נדרשה המבקשת לצאת מישראל בתוך 7 ימים.

3.

ביום 16.9.2020 הגישה המבקשת ערר לבית הדין לעררים המופנה נגד ההחלטה האמורה. בפסק דין שניתן בו ביום, דחה בית הדין לעררים את הערר על הסף, בנימוק שלא נפל כל פגם בהחלטת המשיב לדחות את בקשת המקלט, בהתחשב בכך שהמבקשת לא הציגה עילה החוסה תחת האמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951 (בתוספת הפרוטוקול המשלים משנת 1967), כ"א 65. עוד נקבע כי גם חששה הסובייקטיבי של המבקשת אינו נחזה להיות בדרגה גבוהה, זאת משום שלא פעלה להגיש תלונה במשטרה בגין האירועים אותם תיארה במסגרת בקשת המקלט. לבסוף נקבע כי על המבקשת לעזוב את ישראל לא יאוחר מ-14 ימים מיום מתן ההחלטה, וככל שלא יעלה בידה למצוא טיסה אשר תאפשר את צאתה בשל התפרצות נגיף הקורונה, תפנה בתוך 7 ימים אל יחידה העזיבה מרצון של המשיב.

4.

המבקשת הגישה ערעור מנהלי לבית המשפט המחוזי על פסק הדין בערר. במסגרת הערעור ביקשה המבקשת לבטל את פסק הדין בערר, ולאשר לה "שהייה בארץ וקבלת מקלט מדיני בישראל". דיון מקדמי שנקבע בערעור נדחה שלוש פעמים, נוכח בקשות מטעם המבקשת, אשר הוגשו ערב יום הדיון או ימים ספורים לפניו. לבסוף, דיון מקדמי בערעור נקבע ליום 19.7.2021, וזאת לאחר שבהחלטתו מיום 11.7.2021 קבע בית המשפט המחוזי כדלקמן:

"הערעור הוגש ביום 15.11.20, ומאז נדחו הדיונים בו, לבקשת ב"כ המבקשת מספר פעמים רב, בין היתר מנימוק זה של התארכות שהייה בחו"ל, כאשר מדובר בנימוק חוזר לדחיות (לראשונה בחודש אפריל) יש לפרט את הנסיבות ולא להסתפק בנימוק לקוני.

המבקש לא טרח ולו לפרט מתי הוא מתעתד לשוב לישראל.

אין מקום לדחייה נוספת, מה גם שהמועדים המוצעים חלים בפגרת בתי המשפט, כאשר זה אינו מסוג הדיונים שיש לקיים בפגרה.

עם זאת, כיוון שהבקשה הובאה לעיוני היום, ידחה הדיון ויתקיים ביום 19.7.21 בשעה 11:30.

המזכירות תודיע לצדדים בדחיפות ותעדכן את יומן בית המשפט".

5.

חרף האמור, ביום 18.7.2021, ערב הדיון בערעור, הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בקשה נוספת לדחות את מועד הדיון בטענה שבא-כוחה נמצא בחו"ל, וכי עקב פציעה אין באפשרותו לחזור לישראל בשלב זה. בהחלטתו מיום 18.7.2021 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה, תוך שקבע כי הדיון יתקיים במועדו וכי בא-כוח המבקשת ידאג להתייצבות של בא-כוח אחר. עוד נקבע כי ככל שהמבקשת נמצאת בישראל (בניגוד להחלטת בית הדין לעררים) היא מתבקשת להתייצב לדיון בעצמה, והיה ולא תתייצב לדיון, יימחק הערעור מבלי שיתקיים בו דיון נוסף, וזאת בין אם יתייצב בא-כוחה ובין אם לאו.

6.

ביום 19.7.2021 התקיים הדיון בערעור, שממנו נעדרו המבקשת ובא-כוחה. נוכח זאת, ובהתאם להחלטתו מיום 18.7.2021, ניתן פסק הדין שבו הורה בית המשפט המחוזי על מחיקת הערעור. כחודשיים לאחר מכן, ביום 6.9.2021, הגישה המבקשת "בקשה לביטול מחיקה", בגדרה עתרה לביטול פסק הדין, בשל אילוצים הנובעים ממצבו הרפואי של בא-כוחה ונוכח רצונה לקבל ייצוג הולם בפני בית המשפט. ביום 22.9.2021 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה, בקובעו שהנימוקים בדבר מצבו הרפואי של בא-כוח המבקשת אינם נוגעים לאי-התייצבותה של המבקשת עצמה לדיון שנקבע, וממילא הבקשה אינה כוללת כל התייחסות לעניין זה (להלן: ההחלטה בבקשת ביטול פסק הדין ). בהמשך לכך, ביום 29.9.2021, דחה בית המשפט המחוזי "בקשת הנמקה (טרם הגשת ערעור מתוקן)" שהגישה המבקשת, בקובעו כי לא מצא להוסיף על החלטתו הקודמת, המנומקת בתמצית בהתאם לבקשה שהוגשה (להלן: ההחלטה בבקשת ההנמקה ).

7.

על רקע השתלשלות האירועים המתוארת לעיל, ביום 21.11.2021 הגישה המבקשת את הבקשה שלפניי להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין, לה צורפה בקשת רשות הערעור עצמה. לטענת המבקשת, ההחלטה בבקשת ההנמקה, שניתנה כאמור ביום 29.9.2021, היא ההחלטה האחרונה בהליך, וממילא היא "מסיימת" את ההתדיינות בין הצדדים. בנסיבות אלה, טוענת המבקשת כי המועד האחרון להגשת בקשת רשות הערעור חל ביום 29.10.2021, ועל כן השיהוי בהגשתה "אינו חמור במיוחד". המבקשת מוסיפה וטוענת כי היא נמצאת בישראל "ללא סטטוס", וכי היא חיה בדוחק רב נוכח מצבה הפיננסי הרעוע, ובפרט גם נוכח התפשטות נגיף הקורונה. בנוסף, מציינת המבקשת כי לצורך הכנת בקשת רשות הערעור, שילמה לבא-כוחה סכום זעום ביותר, כך שהייצוג הוא למעשה מעין "פרו-בונו". מכל מקום טוענת המבקשת כי עניינה "מעלה סוגיות מן המעלה הראשונה", כשעל הפרק ניצב אינטרס ציבורי המצדיק את מתן הארכת המועד המבוקשת.

8.

המשיב מצדו מתנגד לבקשה מן הטעם שהיא לא מגלה "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד המבוקשת להגשת בקשת רשות ערעור. לטענת המשיב, יש למנות את המועד להגשת בקשת רשות הערעור מיום מתן ההחלטה בבקשת ביטול פסק הדין, היינו מיום 22.9.2021, ועל כן המועד האחרון להגשת בקשת רשות הערעור חל ביום 28.10.2021. מכל מקום, המשיב טוען כי אף אם היה מקום למנות את המועד להגשת בקשת רשות הערעור החל מיום המצאת ההחלטה בבקשת ההנמקה, הרי שהבקשה שבכותרת הוגשה באיחור ניכר, וללא הסבר מבורר לכך. המשיב מטעים כי נימוקי הבקשה מתמצים הלכה למעשה בנסיבותיה האישיות של המבקשת, טענות אשר הועלו בכוללניות ובלקוניות, ללא הפירוט הנדרש ובהיעדר אסמכתאות רלוונטיות מתאימות. עוד טוען המשיב כי סיכוייו של ההליך שלגביו מתבקשת הארכת מועד נמוכים ביותר, בהתחשב בכך שעסקינן בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" ובשים לב להתנהלותה הדיונית של המבקשת בהליך בבית המשפט המחוזי. לבסוף מדגיש המשיב כי המבקשת עשתה דין לעצמה במשך למעלה משנה, עת לא יצאה מישראל חרף ההחלטות השיפוטיות שניתנו בעניין זה.

9.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל דעה כי דין הבקשה להידחות. תקנה 33(ב) לתקנות בתי משפט לענינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: תקנות בתי משפט לעניינים מנהליים ) קובעת כי פרק הזמן המוקצב להגשת בקשת רשות ערעור על "פסק-דין" ועל "החלטה אחרת" של בית המשפט לעניינים מנהליים הוא 30 ימים (ראו: ער"מ 1276/22 סער נ' ועדת הערר המחוזית לענייני תכנון ובניה - תל אביב יפו (9.3.2022)). בית המשפט מוסמך אמנם להאריך את המועד להגשת הליכים כאמור, אך זאת בהתקיימם של "טעמים מיוחדים שיירשמו" (ראו: תקנה 38 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים).

שאלת קיומו של "טעם מיוחד" נבחנת בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה לגופו ולאיזון הראוי בין השיקולים השונים (ראו: בר"מ 6094/13 מדהנה נ' המשרד לקליטת עליה (10.12.2013) (להלן: עניין מדהנה )), ובכלל זה משך האיחור והטעמים העומדים בבסיסו; מהות ההליך אשר לגביו מתבקשת הארכת מועד וסיכוייו הלכאוריים .

10.

בענייננו, מוכנה אני לצאת מנקודת הנחה (כפי שאף הסכים המשיב) כי יש למנות את המועד להגשת הערעור מיום מתן ההחלטה בבקשת ביטול פסק דין, וזאת למרות שהבקשה לביטול פסק הדין לא הוגשה בתוך 7 ימים מיום המצאתו, כנדרש לפי תקנה 40 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (לעניין זה ראו: בש"מ 7415/11 וגנר נ' מדינת ישראל (27.2.2012)). לפיכך, ובהתחשב בכך שההחלטה בבקשה לביטול פסק דין ניתנה ביום 22.9.2021, הרי שהמועד האחרון להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין חל ביום 28.10.2021. בהקשר זה אבהיר כי לא מצאתי ממש בטענתה של המבקשת לפיה יש למנות המועד להגשת בקשת רשות הערעור החל ממועד ההחלטה בבקשת ההנמקה, אשר אין בה כדי להאריך באופן אוטומטי את המועד להגשת ערעור על פסק הדין (ראו והשוו: רע"א 8766/16 אבו ג'אנם נ' נכסי רמלה 3 בע"מ , פיסקה 8 (5.1.2017); רע"א 5691/18 ודובין נ' כונס נכסים רשמי , פיסקה 8 (1.11.2018); בש"א 7161/18 שניצקי נ' עו"ד חבר, נאמן לנכסי עזבון המנוח חנוביץ , פיסקה 3 (14.1.2019)). מכל מקום, ואף אם אלך כברת דרך לקראת המבקשת ואקבע כי יש למנות את המועד להגשת בקשת רשות הערעור מיום מתן ההחלטה בבקשת ההנמקה, הרי שהמועד האחרון להגשתה חל ביום 31.10.2021. כך או כך, הבקשה שבכותרת הוגשה כזכור ביום 21.11.2021, וברי כי מדובר באיחור ניכר ומשמעותי.

11.

האם עלה בידי המבקשת להוכיח כי מתקיים "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד המבוקשת? דומני כי התשובה לשאלה זו היא בשלילה. אכן, בגדרי בקשה להארכת מועד לנקיטה בהליך ערעורי על בית המשפט לשקול אף את "אופי העניין העומד לדיון" (ראו: עניין מדהנה , פיסקה 11), ובענייננו יש לתת משקל נכבד לכך שעסקינן בהליך משפטי שמקורו בדחיית בקשתה של המבקשת להכיר בה כפליטה בישראל (השוו: בש"מ 5618/19 פלוני נ' רשות האוכלוסין וההגירה , פיסקה 16 (5.12.2019)). אולם, אין במהות ההליך להביא להארכת מועד מיניה וביה, ויש ליתן משקל אף ליתר נסיבות העניין ולנימוקי הבקשה (ראו: בש"מ 3993/15 Zhongwang נ' משרד הפנים - יחידת הטיפול במבקשי מקלט , פיסקה 9 (22.1.20217) (להלן: עניין Zhongwang )).

12.

לטענת המבקשת, האיחור בהגשת ההליך נובע בעיקרו של דבר ממצבה הכלכלי. אולם טענותיה של המבקשת בעניין זה היו כלליות ולקוניות והיא לא פירטה מאומה אודות הכנסותיה והוצאותיה, לא צירפה כל מסמך המעיד על מצבה הכלכלי הנטען ואף לא הבהירה האם היה שינוי כלשהו במצבה אשר אפשר בסופו של דבר להגיש את הבקשה שבכותרת (השוו: עניין Zhongwang , בפיסקה 8) . בנוסף, לא הובהר בפני מדוע לא עלה בידי המבקשת, המיוצגת על-ידי עורך-דין, אשר אף ייצג אותה בהליך קמא, להגיש למצער את הבקשה להארכת מועד בתוך המועד הקבוע בדין להגשת בקשת רשות הערעור.

13.

בזהירות המתבקשת אוסיף ואציין כי בפני המבקשת ניצבת משוכה משמעותית להוכחת סיכוייו הלכאוריים של ההליך, נוכח אמת המידה המצמצמת ליתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" על החלטותיו של בית המשפט לעניינים מנהליים שדן בערעור על החלטה של בית הדין לעררים, בשים לב לאופיו של בית הדין ולמידת מקצועיותו ומומחיותו (ראו למשל: בר"ם 8338/17 אסטגוי נ' משרד הפנים , פיסקה 7 (19.11.2017). למקרה שבו נדחתה בקשת רשות ערעור למרות שבקשת המקלט נדחתה על הסף על-ידי הרשות, ראו: בר"מ 2664/18 קוצ'בל נ' משרד הפנים - רשות האוכלוסין וההגירה (14.5.2018); למקרה שבו נדחתה בקשת רשות ערעור למרות שהערעור לא התברר לגופו של עניין בבית המשפט לעניינים מנהליים נוכח התנהלות דיונית מטעם מבקש המקלט, ראו: בר"ם 7438/21 SERDIUK נ' רשות האוכלוסין וההגירה , פיסקה 12 (15.11.2021)).

14.

נוכח כלל האמור לעיל, הבקשה להארכת מועד נדחית.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.