רע"א 2839/98 חפזי עבוד נ. מינהל מקרקעי ישראל

1.ביום 7.10.86 ניתן בבית משפט השלום בנצרת פסק דין בהעדר כתב הגנה המצווה על המבקשים לסלק ידם מחלקה פלונית, לעקור את העצים שניטעו בה, ולמסור את החזקה בה למשיבה. ביום 15.5.97 (למעלה מעשר שנים ומחצה לאחר מתן פסק הדין), עתרו המבקשים לביטול פסק הדין בטענה שלא בוצעה להם המצאה של כתבי בי הדין. ביום 7.7.97 דחה בית משפט השלום את הבקשה. בהחלטתו קבע בית משפט השלום שבוצעה למבקשים המצאה של כתבי בי הדין, כי חלק מהמבקשים התייצבו לפני בית המשפט באחת מישיבותיו, וניתנה להם ארכה להגשת כתב הגנה, וכי פסק הדין ניתן בנוכחותו של אחד מהם. עוד קבע בית משפט השלום שהמבקשים לא הצביעו על קיומם של סיכויי הגנה טובים המצדיקים את ביטול פסק הדין, וגם לא נתנו הסבר של ממש למחדליהם, דבר המעיד "על זלזול כלפי בית המשפט ועל חוסר תום לב משווע" המצדיק דחיית בקשתם. ביום 14.9.97 דחה נשיא בית המשפט המחוזי בקשת רשות לערער שהוגשה על ההחלטה האמורה.

ביום 25.5.97 הגישו המערערים ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום מיום 7.10.86, אך ערעורם נדחה ביום 5.4.98. מכאן בקשת הרשות לערער שלפני.

נימוקיו של בית המשפט המחוזי לדחיית הערעור היו שהמבקשים החמיצו את המועד להגשת הערעור. הוא דחה את טענותיהם של המבקשים שהמועד להגשת הערעור הוארך מכח האמור בתקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- (בטעות הוזכרה תקנה 397), והוא קבע שגם לגופו של הענין אין ממש בערעור.

2.לפני חזר פרקליט המבקשים וטען שמועד הערעור על פסק הדין המקורי הוארך לו מכח האמור בתקנה 398א הנ"ל. אין ממש בטענה זו. מטרתה של התקנה האמורה (שלא היתה קיימת עת ניתן פסק הדין) היתה לעודד את בעלי הדין שלא החמיצו את המועד להגשת בקשת הביטול או ערעור, לעתור לביטול החלטה שניתנה על פי צד אחד במקום להגיש ערעור, מבלי שהם יחמיצו את המועד להגשת הערעור אם בקשתם תידחה, והמועד להגשת הערעור יחלוף בינתיים.

הדברים אמורים בבקשה לביטול פסק דין שהוגשה במועדה ושלא נקבע בהחלטה עליה ממצא שיש בו כדי למנוע את הגשת הערעור. קבלת טענות המבקשים משמעותה היא שכל בעל דין שהחמיץ את המועד להגשת ערעור על פסק דין שניתן על פי צד אחד לחובתו, יוכל להאריך באופן מלאכותי את המועד להגשתו על ידי הגשת בקשה חסרת שחר לביטול פסק הדין, שדחייתה תביא להארכת המועד. הדבר אינו מתקבל על הדעת.

3.במקרה שלפנינו קבע בית משפט השלום בהחלטתו מיום 7.7.97, שבקשת הרשות לערער עליה נדחתה, כאמור, שהמבקשים קבלו המצאה של כתבי בי הדין בתובענה, כי חלק מהמבקשים התייצבו לפני בית המשפט באחת מישיבותיו וניתנה להם הזדמנות להגיש כתב הגנה, אותה לא ניצלו, וכי פסק הדין ניתן בנוכחות אחד מהם. ממצא זה קושר את המבקשים ומונע בעדם גם את הגשת הערעור לאחר שעבר המועד (עשר שנים ומחצה) מיום הינתנו ולא הוגשה בקשה להארכת המועד להגשתו.

גם בכל שאר טענות המבקשים לא מצאתי עילה למתן רשות לערער בערכאה זו.

הבקשה נדחית, ללא צורך לבקש עליה תשובה.