עע"מ 3209/12 עיריית קרית אתא נ. מזל בן עמרם

הערעור שבכותרת נסב על פסק-דין של בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה מיום 24.1.2012. לפניי בקשה לסילוק הערעור (שהוגש ביום 22.4.2012) על-הסף, מן הטעם שהוגש באיחור.

המשיבים הגישו עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים. בית המשפט הורה על הגשת תגובה כתובה ועל קיום דיון מוקדם. לאחר הדיון המוקדם הורה בית המשפט לצדדים להודיע אם הם מסכימים שבית המשפט ידון בעתירה כאילו הוגש כתב תשובה (בהתאם לתקנה 10 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000). בית המשפט הבהיר כי אי-הגשת הודעה תיחשב הסכמה לדיון כאמור. המערערות (המשיבות בערכאה דלמטה) ביקשו להגיש כתב תשובה וניתנו להן ארכות לשם כך, אולם משלא הוגש כתב התשובה החליט בית המשפט לראות בתגובה המקדמית ובטענות בדיון המוקדם משום כתב תשובה. בית המשפט בחן את טענות הצדדים ובפסק-דינו (מיום 24.1.2012) קיבל את העתירה.

פסק-הדין התקבל אצל המערערות, לדבריהן, ביום 1.2.2012, וכעבור ימים אחדים (ביום 5.2.2012) הן פנו לבית המשפט קמא בבקשה לביטול פסק-הדין אשר ניתן בהיעדר כתב תשובה מטעמן. הן טענו כי עוד ביום 22.1.2012 (המועד האחרון שקצב בית המשפט) הוגש על-ידן כתב תשובה לעתירה.

ביום 6.2.2012 נדחתה הבקשה לביטול פסק-הדין. בית המשפט קמא דחה את טענת המערערות כי הגישו כתב תשובה במועד שנקבע לכך, והבהיר כי לפי רישומי "נט המשפט" כתב התשובה שצורף לבקשה לביטול פסק-דין לא הוגש קודם לכן לבית המשפט. זאת ועוד, בית המשפט עיין בכתב התשובה גופו ולא מצא לנכון לבטל את פסק-הדין.

בפתח הודעת הערעור – שהוגשה כאמור ביום 22.4.2012 – נטען כי ההחלטה הדוחה את הבקשה לביטול פסק-דין נמסרה למערערות "על-ידי צד ג'" (ולא על-ידי בית המשפט) ביום 13.3.2012.

ביום 2.7.2012 הוגשה הבקשה שלפניי לסילוק הערעור על-הסף. שתי טענות עיקריות מועלות בבקשה, ואדון בהן כסדרן.

הטענה הראשונה היא יש למנות את המועד להגשת הערעור מיום 1.2.2012, קרי, מיום המצאתו של פסק-הדין למערערות. המשיבים סבורים כי אין לראות בפסק-הדין מיום 24.1.2012 ככזה שניתן במעמד צד אחד או בהיעדר כתבי טענות, שכן לפני בית המשפט היו מונחות טענותיהן של המערערות בתגובה המקדמית ובדיון המוקדם, ובית המשפט קבע כי יש לראות בטענות אלה ככתב תשובה. המערערות מצדן מסבירות באריכות מדוע לשיטתן פסק-הדין ניתן בהיעדר כתב תשובה מטעמן, ומדוע היו רשאיות להגיש בקשה לביטול פסק-דין. כפי שיובהר להלן, איני רואה צורך לקבוע מסמרות במחלוקת זו.

לפי תקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (אשר חלה על הליכי ערעור בתחום המנהלי מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000), המועד להגשת ערעור על החלטה במעמד צד אחד או בהיעדר כתבי טענות מהצד השני, שהוגשה לגביה בקשת ביטול, יימנה מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול. הוראה זו באה למנוע את הצורך להגיש הן בקשה לביטול ההחלטה במעמד צד אחד הן ערעור על ההחלטה (או לחלופין בקשה להארכת מועד להגשת ערעור). מדובר אפוא בהארכת מועד סטטוטורית המקדמת תכלית של יעילות דיונית וחיסכון במשאבים ובזמן שיפוטי (ראו רע"א 296/96 ירושלביט סוכנות לביטוח נ' סוכנויות פלתורס , פ"ד מט(5) 876 (1996)). אכן, תקנה 398א נועדה "... לעודד את בעלי הדין שלא החמיצו את המועד להגשת בקשת הביטול או ערעור, לעתור לביטול החלטה שניתנה על פי צד אחד במקום להגיש ערעור, מבלי שהם יחמיצו את המועד להגשת הערעור אם בקשתם תידחה, והמועד להגשת הערעור יחלוף בינתיים" (רע"א 2839/98 עבוד נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 3.7.1998)).

התעוררה בעבר שאלה מהו הדין במקום שבו מוגשת בקשה לביטול פסק-דין, אולם קיימת מחלוקת אם אמנם מדובר בפסק-דין במעמד צד אחד, או אף נקבע בדיעבד כי פסק-הדין לא ניתן במעמד צד אחד ולכן לא ניתן היה לעתור לביטולו לפי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי. נפסק, לאחר בחינת לשונה של תקנה 398א ותכליתה, כי יש הצדקה להחיל את התקנה על בעל-דין שהגיש בקשה לביטול פסק-דין בתום לב, גם אם בדיעבד התברר שלא היה זה המסלול הנכון (ראו בש"א 5028/04 מטטוף נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ , פ"ד נט(1) 91 (2004); ראו גם אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 380 (מהדורה עשירית, 2009)). בבש"א 9371/10 עזבון סלאמה נ' משרד הביטחון (לא פורסם, 23.2.2011) צעדתי אף אני בנתיב זה, והוספתי:

יש להוסיף ולציין, כי במקום שבו קיימת מחלוקת של-ממש בכל הנוגע לשאלה אם תקנה 201 חלה על המקרה אם לאו – מחלוקת שעשויה לעמוד גם בלב הערעור עצמו – ההליך המקדמי של בקשה להארכת מועד אינו בהכרח אכסניה מתאימה להכרעה במחלוקת זו, ואף בכך יש כדי לתמוך בפרשנות מרחיבה יחסית ומקלה בכל הנוגע לתקנה 398א...

עם זאת הבהרתי כי:

ברור הדבר כי הגשת בקשה המכריזה על עצמה כי היא נשענת על תקנה 201 לתקנות, אין בה משום נוסחת קסם המביאה להארכת מועד מניה וביה להגשת הליך-של-ערעור לאחר דחיית הבקשה. גם לפי הגישה המרחיבה, בעל-דין שהגיש בקשה לפי תקנה 201, אך לא עשה כן בתום-לב ומתוך סברה כנה כי מדובר בהחלטה במעמד צד אחד, לא יוכל להאריך לעצמו בדרך זו את המועד להגשת ערעור על ההחלטה. במקום שבו הבקשה לפי תקנה 201 היא בקשת-סרק, או שבית המשפט משתכנע כי תכליתה העיקרית לעכב את ההליכים או לעקוף את מגבלת הזמן להגשת ערעור, לא יופעל מנגנון הארכת המועד שמתווה תקנה 398א לתקנות. זאת ועוד, נראה כי במקום שבו הוגשה בקשה לפי תקנה 201 לאחר המועד שנקבע לכך (30 ימים מעת המצאת ההחלטה, כאמור), והמועד לא הוארך ובשל כך נדחתה בקשת הביטול, גם-אז לא תקום תחולה לתקנה 398א לתקנות.

ומן הכלל אל הפרט: בענייננו, המערערות הגישו בקשה לביטול פסק-הדין של בית המשפט המחוזי, זאת מכיוון שפסק-הדין ניתן ללא כתב תשובה מטעמן. הבקשה לביטול פסק-הדין הוגשה בסמוך לאחר שהומצא פסק-הדין למערערות, בתוך המועד הקצוב בדין לשם כך (ראו תקנה 40 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000). בנסיבות העניין לא מצאתי טעם לשלילת תום-ליבן של המערערות בהגשת הבקשה לביטול פסק-דין, ודי בכך כדי להצדיק את החלתה של תקנה 398א, זאת בלי להכריע במחלוקת בין הצדדים לגופה.

הדיון עד כה מוביל אותי לטענה השנייה של המשיבים, והיא כדלקמן: גם אם יש למנות את המועד להגשת הערעור מן ההחלטה בבקשה לביטול פסק-הדין – ולשיטתי כך הדבר – הרי שההחלטה הומצאה למערערות עוד ביום 6.2.2012, ולא ביום 13.3.2012, כטענתן.

אף טענה זו לא אוכל לקבל. המשיבים אמנם מצרפים לבקשתם אישורים כי ההחלטה שוגרה לבא-כוח המערערות בפקסימיליה, אולם לפי תקנה 497א(א1) לתקנות סדר הדין האזרחי, במקום שבו בית המשפט שיגר כתב בי-דין בפקסימיליה ולא ערך תרשומת על הודעה טלפונית, "לא יראו את כתב בי-הדין ששלח ככתב בי-דין שהומצא במסירה אישית לנמען ביום המשלוח, אם הגיש עורך הדין הנמען תצהיר בדבר אי-קבלת כתב בי-הדין בפקסימיליה". בענייננו אין לפניי תרשומת על ביצוע הודעה טלפונית, ומנגד באת-כוח המערערות הגישה תצהיר שלפיו ההחלטה מיום 6.2.2012 לא הומצאה לה או למשרדה על-ידי בית המשפט בפקסימיליה (או בכך דרך אחרת), אלא נמסרה לה ביום 13.3.2012 על-ידי עורך-דין המייצג צדדים שלישיים.

סיכומו של דבר, אני קובע בזאת כי יש למנות את המועד להגשת הערעור מיום 13.3.2012, ובהתאם המועד האחרון להגשת הערעור חל ביום 22.4.2012. במועד זה הוגש הערעור, ועל כן דין הבקשה לסילוק על-הסף להידחות. בנסיבות העניין ובשים לב לאמור לעיל בעניין ההמצאה בפקסימיליה (שנפקותה נשללה רק בתצהיר מטעם באת-כוח המערערות), לא ראיתי ליתן צו להוצאות בשלב זה.