ע"א 1747/04 אנואר אלפי נ. יעקב לב

ביחס לערעור שבכותרת ביקשתי את התייחסות המערערים לשאלה, אם דרך התקיפה של החלטת הערכאה הקודמת היא בערעור בזכות או בערעור ברשות. בהמשך לכך, נתבקשה התייחסות המערער גם לשאלת תחולתה, בנסיבות העניין, של תקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, על העניין.

1.אשר לקיומה של זכות לערער. הערעור שבכותרת מופנה, על פי פיסקת המבוא שלו, כנגד שתי החלטות של בית המשפט המחוזי. האחת, בבש"א 19526/02 שבת.א. 422/97, ובה נמחקה תובענה של המערערים על הסף. החלטה זו נתקבלה ביום 19.12.02, ותכונה להלן "פסק הדין". ההחלטה השנייה נשוא הערעור שבכותרת ניתנה בבש"א 4169/03 שבאותו תיק אזרחי, ובה נדחתה בקשה לביטול פסק הדין. החלטה זו תכונה להלן "ההחלטה".

אין חולק, כי על פסק הדין נתונה, בעיקרון, הזכות לערער. לעומת זאת, ההחלטה בבקשה לביטול אינה נתונה לערעור בזכות, כי אם לערעור ברשות בלבד (זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, בעמוד 745). הערעור שבכותרת מופנה כנגד שתי ההחלטות. בעת הגשת הערעור, ביום 19.2.04, חלף המועד להגשת בקשת רשות לערער לצורך תקיפת ההחלטה בבקשה לביטול. יוצא מכך, כי הן בהעדר זכות להגשת ערעור בקשר להחלטה זו, והן בשל חלוף המועד כאמור, לא יכול ההליך הערעורי לעמוד ככל שהוא מופנה כנגד ההחלטה בבקשה לביטול, כשהיא לעצמה. עם זאת, אם עומדת למערערים הזכות לערער על פסק הדין, אין מניעה כי יכרכו בערעורם גם טענות כנגד ההחלטה המאוחרת (ראו ע"א 7400/00 יוסי חסון חברה להשקעות בע"מ נ' וועד הנאמנים לנכסי הווקף המוסלמי בתל אביב). לפיכך, גורלו של הערעור שבכותרת תלוי בשאלה האם בעת הגשת הערעור, עמדה למערערים הזכות להגיש ערעור על פסק הדין.

2.התשובה לשאלה זו תלויה בשאלה האם חלה בנסיבות העניין תקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984. תקנה זו קובעת, כי

"(א) המועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור על החלטה במעמד צד אחד או בהעדר כתבי טענות מהצד השני (בתקנה זו – ההחלטה הראשונה), שהוגשה לגביה בקשת ביטול לפי תקנה 201 או תקנה 214, יימנה מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול (בתקנה זו – ההחלטה השניה)".

אם חלה תקנה זו על העניין שבפניי, הרי שיש למנות את המועדים להגשת הערעור שבכותרת, ככל שהוא מופנה כנגד פסק הדין, מיום מתן ההחלטה בבקשה לביטולו. נוכח תקופת העיצומים שהיתה באותה עת, מירוץ המועדים האמור החל עם סיום העיצומים בבתי המשפט ביום 5.1.04, ועל פי מועד זה, הוגש ההליך הערעורי במועד. השאלה, על כן, היא האם תקנה 398א אמנם חלה בעניין שבפניי.

3.תקנה 398א' נועדה לפתור קושי שעמד בפני בעלי דין שניתנה בעניינם החלטה במעמד צד אחד, לעניין דרכי התקיפה של החלטה מעין זו - בקשה לביטול לפי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, או ערעור. על מנת שלא ימצאו עצמם נאלצים לנקוט בשני הליכים אלה במקביל, נקבע בתקנה זו מנגנון המפנה את בעל הדין להליך לפי תקנה 201, תוך שנשמרת זכותו של בעל הדין לערער אם לא זכה לסעד בהליך שנקט לפי תקנה 201. לעניין זה נפסק, כי מטרתה של תקנה 398א' האמורה היא "... לעודד את בעלי הדין שלא החמיצו את המועד להגשת בקשת הביטול או ערעור, לעתור לביטול החלטה שניתנה על פי צד אחד במקום להגיש ערעור, מבלי שהם יחמיצו את המועד להגשת הערעור אם בקשתם תידחה, והמועד להגשת הערעור יחלוף בינתיים." (דברי כב' המשנה לנשיא, השופט ש' לוין, ברע"א 2839/98 עבוד נ' מינהל מקרקעי ישראל , דינים עליון, נד 537).

4.במקרה שבפניי, נקבע בדיעבד על ידי בית משפט קמא, כי פסק הדין לא היה החלטה במעמד צד אחד, עליה חלה תקנה 201. עם זאת, קביעה זו שנויה במחלוקת בהליך שבפניי (ראו בעיקר טענות א – ד בפרק הטענות שבהודעת הערעור), ועל כן אינה חלוטה. השאלה היא, האם במצב זה חל התנאי הקבוע בתקנה 398א, לפיו הוגשה לערכאה הדיונית "בקשת ביטול לפי תקנה 201". דרישה זו סובלת פירוש צר, לפיו חלה התקנה רק על הליכים בהם אין מחלוקת כי ההחלטה שהותקפה היתה החלטה שניתנה במעמד צד אחד. עם זאת, ניתן לפרש דרישה זו גם כקובעת, כי ההסדר שבתקנה 398א' חל גם מקום בו הוגשה בתום לב בקשה לפי תקנה 201, גם אם בדיעבד נקבע כי תקנה 201 אינה חלה על המקרה בעיקרה.

5.בפרשה אחרת (ראו ע"א 9119/01 טמיר נ' המוסד לביטוח לאומי) קיבלתי את הפירוש הרחב יותר. הדבר נעשה, בעיקרו, על יסוד שיקולים אחדים.

א.ההסדר שנקבע בתקנה 398א' נוטה לתמוך באימוצו של הפירוש הרחב יותר. הסדר זה נועד לעודד בעלי דין לפנות תחילה למסלול של בקשה לביטול החלטה במעמד צד אחד, ולא למסלול של ערעור. יש בתקנה נקיטת עמדה א-פריורית של העדפת מסלול הביטול על פני מסלול הערעור. התקנה באה על רקע של התייחסות להגשת ערעורים על החלטות במעמד צד אחד כ"נוהג נפסד" (זוסמן, סדרי הדין האזרחי , (מהדורה שביעית בעריכת ד"ר ש' לוין)(ירושלים, 1995), בעמוד 744), ועל רקע אמירות לפיהן "אין מביטים בעין יפה על ערעור כזה" (דברי כב' השופט ברנזון בע"א 255/74 המוסד לביטוח לאומי נ' אלמוהר , פ"ד כט (13, 11, (1), קיימת, על כן, הצדקה עקרונית להחיל את התקנה גם על בעל דין, אשר פעל בתום לב בהתאם למדיניות העומדת ביסוד התקנה, ואשר נקבע בדיעבד כי לא היה רשאי ללכת במסלול של בקשה לביטול לפי תקנה 201.

ב.מנקודת מבטו של מבקש הביטול, יש מידה של אי צדק בכך שאף כי פעל בתום לב בהגשת בקשה לפי תקנה 201, קביעה בדיעבד כי לא היה זה המסלול הנכון תביא לכך כי יחמיץ גם את המועד להגשתו של ערעור. כאשר הבקשה לפי תקנה 201 אינה בקשת סרק, ואין תכליתה אך להביא בעקיפין להארכת מועד להגשת ערעור, התוצאה של החמצת המועד בשל הגשת הבקשה הינה תוצאה קשה ובלתי מידתית מנקודת מבטו של מבקש הביטול. זאת, הואיל והיא שוללת ממנו כל סעד בדין לתקיפת פסק הדין או ההחלטה שניתנו בעניינו.

ג.לעומת האינטרס של מבקש הביטול, לכך שזכות הערעור שלו תישמר, האינטרס של בעל הדין שכנגד, במצב המתואר, לכך שמבקש הביטול לא יוכל להגיש ערעור על ההחלטה, הוא אינטרס חלש. בעל הדין שכנגד יודע, מעצם הגשתה של בקשה לביטול, כי מבקש הביטול אינו משלים עם ההחלטה. על רקע תקנה 398א', אין הוא יכול לצאת מנקודת הנחה, כי מבקש הביטול ויתר על האפשרות להגיש ערעור על ההחלטה. לכן, אין הוא רוכש ציפיה ראויה להגנה, כי לא יוגש ערעור על ההחלטה נשוא הבקשה לביטול.

5.במקרה שבפניי לא אוכל לקבוע כי המערערים פעלו שלא בתום לב בהגשת בקשת הביטול לבית המשפט המחוזי. מובן, כי איני מחווה דעה לגוף השאלה האם פסק הדין היה, כטענתם, החלטה במעמד צד אחד. שאלה זו שנויה במחלוקת בערעור עצמו ואין כל מקום לדיון בה בשלב מקדמי זה. די לי בכך, שלא ניתן לקבוע, בשלב זה, כי המדובר בטענת סרק, אשר אינה ראויה לבירור, וכי לא ניתן לקבוע כי נקיטת ההליך של בקשה לביטול בבית המשפט המחוזי היתה בבחינת הליך סרק, אשר מטרתו, היחידה או העיקרית, היתה הארכת מועד לצורך הגשת ערעור לבית משפט זה.

התוצאה היא, כי הערעור שבכותרת נותר על כנו, והטיפול בו יימשך כסידרו. אין צו להוצאות.