בש"א 2611/11 אריה ביטון נ. מוטי איצקוביץ

1.

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת כב' הרשם שני מיום 8.3.2011. בהחלטתו האמורה, דחה הרשם את בקשת המבקש לפטור מהפקדת עירבון, אולם הפחית את סכום העירבון ל- 15,000 ש"ח. החלטה זו הומצאה לידי בא-כוח המבקש ביום 9.3.2011. מכאן שמועד 20 הימים להגשת ערעור על החלטת הרשם, הסתיים ביום 29.3.2011 . הבקשה שלפניי הוגשה מספר ימים לאחר מכן - ביום 3.4.2011 . המבקש עותר לקבלת אורכה להגשת ערעור, וזאת עד להגשת ערעור מטעמו על החלטה מאוחרת יותר של כב' הרשם מיום 29.3.2011.

2.

יוער כי לפי טענת בא-כוח המבקש - טענה המונחת בבסיס הבקשה שלפניי - ההליך שבכותרת הוגש בטרם חלוף המועד להגשת ערעור על החלטת הרשם מיום 8.3.2011. בא-כוח המבקש מבסס את טענתו האמורה על ההסדר הקבוע בתקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ). תקנה זו קובעת הארכת מועד סטטוטורית להגשת הליך ערעורי, בנסיבות בהן הוגשה בקשה לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד. בהתאם לתקנה האמורה, המועד להגשת הליך ערעורי על החלטה שהוגשה לגביה בקשה לביטול לפי תקנה 201 או תקנה 214 לתקנות, יימנה מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול. טענת בא-כוח המבקש בהליך שלפניי היא כי מאחר שהגיש בקשה לביטול החלטת הרשם מיום 8.3.2011, חלה הארכת המועד הסטטוטורית הקבועה בתקנה 398א הנ"ל, ולפיכך טרם חלף המועד להגשת ערעור על החלטת הרשם מיום 8.3.2011.

3.

לאחר שעיינתי בדבר, באתי למסקנה כי אין בידיי לקבל את הטענה האמורה. תקנה 398א לתקנות קובעת כדלקמן:

398א. המועד להגשת ערעור על החלטה במעמד צד אחד

(א) המועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור על החלטה במעמד צד אחד או בהעדר כתבי טענות מהצד השני (בתקנה זו - ההחלטה הראשונה), שהוגשה לגביה בקשת ביטול לפי תקנה 201 או תקנה 214, יימנה מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול (בתקנה זו - ההחלטה השנייה).

(ב) מנין המועדים להגשת הערעור או בקשת רשות הערעור, לפי העניין, על ההחלטה הראשונה או ההחלטה השנייה יהיה לפי הוראות סימן זה.

בפסיקתו של בית-משפט זה נקבע בעבר כי תקנה 398א עשויה לחול אף כאשר נקבע בדיעבד כי ההחלטה השיפוטית ניתנה במעמד שני הצדדים, אך זאת כאשר מלכתחילה התקיים ספק או התעוררה מחלוקת ממשית בנוגע לשאלה האם ההחלטה ניתנה במעמד צד אחד, אם לאו (ראו: ע"א 9199/01 המוסד לביטוח לאומי

נ' טמיר (לא פורסם, 3.3.2002); בש"א 5028/04 מטטוף נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ , פ"ד נט(1) 91 (2004); ע"א 1747/04 אלפי נ' לב (לא פורסם 30.5.2004)). עם זאת, תקנה 398א - אף לפי הפרשנות המרחיבה את היקפה - אינה מיועדת לחול בנסיבות בהן הוגשה בקשה לביטול החלטה, שהיא בגדר בקשת-סרק נטולת יסוד או בקשה שהוגשה שלא בכנות ובתום-לב. קביעה אחרת עלולה להוביל לשי מוש

לרעה בהסדר הקבוע בתקנה 398א הנ"ל, ולהארכה אוטומטית של מועדים באופן מלאכותי ובלתי מוצדק, באמצעות הגשת בקשות נעדרות בסיס לביטול החלטות שיפוטיות (ראו גם: החלטת כב' הרשם שני בבש"א 9371/10 סלאמה נ' משרד הביטחון (לא פורסם, 23.2.2011) אשר העמדה המפורטת במסגרתה מקובלת עליי).

4.

בנסיבות המקרה דנן, החלטת כב' הרשם שני מיום 8.3.2011 - היא ההחלטה נשוא ההליך שלפניי - דחתה באופן חלקי את בקשת המבקש לפטור מהפקדת עירבון לאחר שהמשיבים הגישו את תגובתם לבקשה. ביום 15.3.2011 הגיש בא-כוח המבקש בקשה לביטול החלטת הרשם מיום 8.3.2011. בבקשה נטען כי יש לבטל את ההחלטה הנדונה, שכן היא ניתנה מבלי לאפשר למבקש להשיב לתגובת המשיבים. בקשת הביטול נדחתה בהחלטת כב' הרשם שני מיום 17.3.2011. כב' הרשם הבהיר בהחלטתו כי בהתאם לתקנה 465 לתקנות, לא היתה בידי המבקש זכות להגשת תשובה לתגובת המשיבים, שכן תקנה 241(ג1) לתקנות אינה חלה על בקשות המוגשות בגדר הליכים ערעוריים. בהתחשב בכך, נקבע כי אין בעובדה שההחלטה מיום 8.3.2011 ניתנה מבלי שהוגשה תגובת המבקש לתגובת המשיבים, כדי להצדיק את ביטולה.

הנה כי כן, החלטת כב' הרשם שני מיום 8.3.2011 הכריעה בבקשת המבקש לפטור מעירבון לאחר שהוגשה תגובת המשיבים לבקשה. בידי המבקש לא היתה זכות שבדין להשיב על תגובת המשיבים. יוער כי תקנה 465 לתקנות - אשר בהתאם לה לא היתה בידי המבקש זכות להגשת תשובה כאמור - היא בגדר דין ידוע ו מוש רש, שהובהר בפסיקתו של בית-משפט זה פעמים רבות בעבר. על רקע כל אלה, לא יכול להיות חולק כי החלטת כב' הרשם שני מיום 8.3.2011 ניתנה במעמד שני הצדדים. אין מדובר, אפוא, בנסיבות בהן מלכתחילה התעורר ספק ממשי או התקיימה חוסר בהירות אמיתית בשאלה האם החלטת הרשם ניתנה במעמד צד אחד. לכך יש להוסיף כי בנסיבות העניין, מתעוררת תהייה האמנם בא-כוח המבקש סבור בכנוּת כי תקנה 398א חלה בהליך שלפניי. זאת, בהתחשב בכך שכב' הרשם שני הבהיר בהחלטתו מיום 17.3.2011 באופן ברור ונחרץ, את הטעמים מדוע החלטתו מיום 8.3.2011 לא ניתנה במעמד צד אחד. נראה כי בא-כוח המבקש היה מודע לקושי האמור, ולפיכך ציין בבקשתו להארכת מועד כי תקנה 398א חלה "לכאורה, ולמרות תוכנה של החלטת 17/3/11".

5.

בהתחשב בכך שבקשתו של המבקש לביטול החלטת כב' הרשם שני היתה מחוסרת יסוד מלכתחילה; ובשים לב לתהייה שהועלתה לעיל בדבר כנוּת הטענה הנדונה; עמדתי היא כי ההסדר הקבוע בתקנה 398א לתקנות אינו חל בנסיבות המקרה. המסקנה הנגזרת מכך היא כי המבקש איחר במספר ימים בהגשת ערעור על החלטת הרשם מיום 8.3.2011. לאיחור זה לא הוצג הסבר מספק. אם וככל שבא-כוח המבקש טעה טעות שבדין לעניין תחולתה של תקנה 398א הנ"ל, הרי מן הטעמים עליהם עמדתי לעיל אין מדובר בטעות סבירה ולפיכך אין בכוחה להקים "טעם מיוחד" כנדרש בתקנה 528 לתקנות. יצוין כי כוונת המבקש לערער על החלטתו המאוחרת יותר של הרשם מיום 29.3.2011 - במסגרתה נדחתה בקשה חוזרת לפטור מהפקדת עירבון - אף בה אין כדי להקים "טעם מיוחד" להארכת מועד על החלטת הרשם מיום 8.3.2011. זאת בהתחשב בכך שככלל, בקשה לעיון חוזר וכן הליך ערעורי בעניינה, אינם עולים כדי "הליך תלוי ועומד" המקים "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת ערעור על ההחלטה הראשונית (ראו והשוו: בש"א 5462/09 בוטח נ' ובר (לא פורסם, 23.11.2009)). אשר על כן, ונוכח המסקנה אליה הגעתי לפיה לא הוצג טעם ממשי לאיחור בהגשת ההליך, אני רואה להעדיף את אינטרס הוודאות והיציבות המשפטית וכן את עקרון סופיות הדיון והצורך בהשמת גבול להתמשכות ההליכים, על-פני האינטרס של המבקש לקבלת אורכה על-מנת לערער על החלטת הרשם שניתנה בעניינו.

6.

סוף דבר; הבקשה להארכת מועד בנוגע להחלטת כב' הרשם שני מיום 8.3.2011 נדחית. אין בכך כדי למנוע מהמבקש, ככל שרצונו בכך, להשיג על החלטות אחרות שניתנו בעניינו, ואשר טרם חלף המועד הקבוע בדין להגשת ערעור בעניינן. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.