בש"א 308/19 נהאד חמדאן וגאדה נ. פקיד שומה פתן תקוה- רשות המיסים

1.

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 29.7.2018 (ע"מ 41865-01-15, כבוד השופט ש' בורנשטיין ) (להלן: פסק הדין ).

2.

ואלה בקצרה העובדות הצריכות לעניין: המבקשים הגישו שלושה ערעורים לבית המשפט המחוזי על שומות מס שנקבעו בעניינם על-ידי המשיב. לצורך מתן החלטתי איני צריכה להידרש לכל השתלשלות העניינים הדיונית בבית המשפט המחוזי (כפי שפורטה בפסקה 19 לפסק הדין וברע"א 8731/18 חמדאן נ' פקיד שומה פתח תקוה (2.1.2019) (להלן: רע"א 8731/18 )) ודי שאציין כי פסק הדין ניתן מבלי שנשמעו עדים והובאו ראיות ולאחר הגשת סיכומים בכתב על-ידי הצדדים. בגדרי פסק הדין דחה בית המשפט המחוזי את הערעורים.

3.

ביום 2.10.2018 הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק הדין בטענה כי הוא ניתן במעמד צד אחד. בקשה זו נדחתה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 25.11.2018 בגדרה נקבע כי אין מדובר בפסק דין שניתן במעמד צד אחד וכי המבקשים היו מיוצגים לאורך כל ההליך ואף הוגשו על ידיהם סיכומים (להלן: ההחלטה בבקשה לביטול פסק הדין ). המבקשים הגישו בקשת רשות ערעור על ההחלטה בבקשה לביטול פסק הדין, אשר נדחתה בהחלטתו של כבוד השופט נ' סולברג ברע"א 8731/18 מיום 2.1.2019.

במסגרת החלטתו קבע כבוד השופט סולברג כי המקרה אינו בא בגדרם של המקרים המנויים

בתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ), שכן אין מדובר בפסק דין שניתן במעמד צד אחד או באין כתבי טענות של אחד הצדדים.

4.

ביום 13.1.2019 הגישו המבקשים את הבקשה שבכותרת ובה ביקשו כי תינתן להם הארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין עד ליום 30.1.2019. בבקשתם טוענים המבקשים כי נפלו כשלים חמורים באופן ייצוגם בבית המשפט המחוזי, ובפרט נטען כי הם לא היו מודעים להסכמה שניתנה על-ידי בא-כוחם דאז לכך שפסק הדין יינתן ללא שיובאו ראיות ובהסתמך על סיכומי הצדדים בלבד. כשלים אלה, לטענתם, מחייבים כי תישמע עמדתם לפחות במסגרת ערכאת הערעור והם מהווים "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה להגשת הערעור. המשיב מתנגד לבקשה.

5.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת יתר החומרים שהונחו לפני, הגעתי לכלל דעה כי דין הבקשה להידחות. המועד האחרון להגשת ערעור על פסק הדין חל ביום 29.10.2018 (בהתחשב בפגרת הקיץ ובפגרת סוכות). קרי, הבקשה שבכותרת הוגשה באיחור ניכר ומשמעותי של כחודשיים וחצי . במצב דברים זה, נדרשים המבקשים להצביע על "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד להגשת הערעור. לאחר ששקלתי היטב בדבר, הגעתי לכלל דעה כי המבקשים לא הצביעו על "טעם מיוחד" המצדיק היעתרות לבקשתם בייחוד בשים לב למועד בו הוגשה.

6.

המבקשים ידעו על פסק הדין לפחות החל מיום 2.10.2018 (היום בו הוגשה הבקשה לביטול פסק הדין), וחלף הגשת ערעור, ולמצער הגשת בקשה להארכת מועד להגשת הערעור, בחרו הם להגיש בקשה לביטול פסק דין.

אכן, תקנה 398א(א) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי מניין הימים להגשת הליך ערעורי על פסק דין שניתן במעמד צד אחד, חל מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול. אולם, בפסיקת רשמי בית משפט זה נקבע כי תקנה זו תחול רק במקרה שבו לא מדובר בבקשת סרק או בבקשה נטולת יסוד והיא אינה מיועדת לחול בנסיבות שבהן הגשתה של בקשת הביטול נעשתה שלא בתום לב ושלא מתוך סברה כנה כי מדובר בהחלטה במעמד צד אחד (ראו: בש"א 5028/04

מטטוף נ' בנק

דיסקונט למשכנתאות בע"מ , פ"ד נט (1) 91, 96 (2004); בש"א 2611/11 ביטון נ' איצקוביץ , פיסקה 3 (7.4.2011); בש"מ 7415/11 וגנר נ' מדינת ישראל , פיסקה 27 (27.2.2012)).

7.

לאחר ששקלתי בדבר אני סבורה כי אין להחיל בענייננו את ההסדר הקבוע בתקנה 398א(א) לתקנות סדר הדין האזרחי. זאת משום שבקשה לביטול פסק דין במעמד צד אחד, המוגשת בנסיבות שבהן פסק הדין ניתן לאחר שהוגשו סיכומים מטעם הצדדים בתיק , היא בקשת סרק אשר נטולת יסוד של ממש. ואולם, אף אם הייתי מוכנה לבוא לקראת המבקשים ולקבוע כי בקשה זו הוגשה מתוך סברה כנה כי פסק הדין ניתן במעמד צד אחד, הרי שהדברים הובהרו היטב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בבקשה לביטול פסק דין מיום 25.11.2018. בשלב זה, לכל הפחות, היה על המבקשים להגיש את הערעור או למצער בקשה להארכת מועד להגשתו. ואולם, המבקשים בחרו שלא לעשות כן אלא להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה בבקשה לביטול פסק דין. נסיבות אלה מביאות לדידי למסקנה כי הבקשה לביטול פסק דין (שהוגשה כזכור בנסיבות שבהן פסק הדין ניתן לאחר הגשת סיכומים מטעם הצדדים) ובוודאי בקשת רשות הערעור שהוגשה על ההחלטה בבקשה לביטול פסק דין, הן בקשות נטולות יסוד שאין בהן כדי להאריך את המועד להגשת ערעור בהתאם לתקנה 398א(א) לתקנות סדר הדין האזרחי.

8.

משהגעתי למסקנה זו עלי לבחון את הבקשה להארכת מועד ב"מסלול הרגיל", היינו האם קיימים טעמים אחרים המצדיקים את מתן הארכת מועד. סבורני כי התשובה לכך היא שלילית.

9.

ראשית, דומני כי הטעות שנפלה בהליכים אותם נקטו המבקשים – בהיותם מיוצגים – אינה מצדיקה את הארכת המועד להגשת הערעור. ככלל, טעות שבדין אינה מהווה "טעם מיוחד" המצדיק מתן הארכת מועד להגשת הליך ערעורי (ראו: בש"מ 6229/11

דון יחיא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, חיפה , פיסקה 8 (10.1.2012)), ו בנסיבות העניין אין בידי לקבוע כי הטעות שנפלה בבחירת ההליך הייתה בלתי נמנעת באורח סביר. שנית, אני סבורה כי טענות המבקשים באשר לכשלים בייצוגם בבית המשפט המחוזי הן טענות ערעוריות אשר לא מהוות כשלעצמן משום "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת ערעור ( השוו: בש"א 3294/09 בריסק, בפש"ר נ' עו"ד בן איון , פיסקה 15 (15.9.2011). ערעור על החלטה זו נדחה בפסק דינו של כב' השופט ס' ג'ובראן

בבש"א 8688/11 ). כמובן שאין זו המסגרת הדיונית לבירור טענות אלה לגופו של עניין, ואיני מביעה בהן כל דעה.

10.

נוכח כלל האמור לעיל, הבקשה להארכת מועד נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות המשיב בסך של 1,500 ש"ח.