בש"א 8688/11 צפריר בריסק נ. קובי בן איון ,עו"ד

לפניי ערעור על החלטת כבוד הרשמת ד' כהן-לקח (בש"א 3294/09-ו') מיום 15.9.2011, אשר דחתה את בקשת המערער להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, שעניינה החלטה המתירה את מימוש נכסיו של המערער כנגד חובו.

יצוין, כי במסגרת הדיון בבית משפט זה חלו התפתחויות רבות. משפורטו התפתחויות אלו בהרחבה רבה בהחלטתה המקיפה של הרשמת, אציינן בקצרה בלבד. פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 18.2.2009. ביום 19.4.2009 הגיש המערער בקשה להארכת מועד להגשת ערעור בשל חילופי ייצוג וזו נענתה. בקשה נוספת להארכת מועד, עם מינויו של בא כוח חדש, נענתה אף היא. ביום 1.9.2002 הוגשה בקשה שלישית להארכת מועד. עניינה של בקשה זו היה בכך שבא כוח המערער טען שיש ספק בעניין כשירותו לדין של המערער. על בסיס זה, התקבלה הבקשה, וזאת, בכדי שיבורר מצבו הנפשי של המערער, ותוך שהוא מחויב במסירת הודעה מעדכנת לבית המשפט באשר לכשירותו. הודעה כזו, או כל הודעה אחרת בתיק, לא נמסרה לבית המשפט. ביום 11.5.2011 הוגשה על ידי בא כוח שלישי בקשה להארכת מועד להגשת הערעור. במסגרת ההליך בפני הרשמת, סירב המערער להצעת הרשמת כי תינתן הארכת מועד עד לבחינת כשירותו לעמוד לדין. משכך, ולאחר שעמדה הרשמת על כלל השיקולים הרלבנטיים לבחינת הבקשה, קבעה כי אין בחילופי באי כוחו של המערער כדי להוות טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד כה משמעותי.

מכאן הערעור שלפניי, במסגרתו הגיש המערער בקשה לצירוף ראיות בשלב הערעור.

המערער מבקש לצרף, בשלב זה של הערעור, שלוש ראיות חדשות – התכתבות דואר אלקטרוני בינו ובין בא כוח קודם מטעמו, דו"ח עדכני של שמאי מקרקעין באשר לשווי הנכס נשוא ההליך, וחוות דעת פסיכיאטרית עדכנית (יצוין כי הראיות הנוספות הוגשו עם הבקשה לצירוף ראיות וצורפו כנספחים להודעת הערעור, וכן בא כוח המערער התייחס אליהן בגוף הודעת הערעור עצמה, חרף העובדה שלא ניתנה החלטה בבקשה לצירוף ראיות).

כידוע, לא בנקל תאפשר ערכאת הערעור לצד להגיש ראיות נוספות. הטעם לכך הוא שהוספת הראיות בשלב הערעור פוגעת בצד שכנגד ומערערת את הודאות המשפטית. יחד עם זאת, בנסיבות בהן מצא בית המשפט כי נחוצות לו הראיות הנוספות בכדי להכריע בהליך, רשאי הוא לאפשר זאת (תקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). תקנה זו, לאור תכליתה, פורשה בצמצום בפסיקה, ונקבע כי ככלל לא תתאפשר הגשת ראיות שניתן היה למבקשת להגישן בפני הערכאה הדיונית לו פעלה בשקידה סבירה (ראו למשל, ע"א 801/89 כהן נ' שבאם, פ"ד מו (2) 136 (1992); עע"ם 5447/06 דב גראו חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה – השומרון (לא פורסם, 14.12.2008)).

לאחר שבחנתי את נימוקי הבקשה להוספת ראיות, ואת התנגדות המשיבים לה, מצאתי כי אין מקום להורות על הגשת ראיות אלו בשלב הנוכחי של ההליך. באשר לראייה הראשונה – עניינה בניסיון לטעון לכשל בייצוגו של המערער, על ידי בא כוחו בשנת 2010 (שהתחלף מאז פעמיים). מעבר לסיכוייה הנמוכים של טענה זו, לא ניתן כל הסבר מדוע היא לא הועלתה בשלב מוקדם יותר, ואין כל טעם מיוחד המצדיק את קבלתה. באשר לדו"ח השמאי, הרי שראייה זו נועדה לבסס טענה עובדתית, אשר נדונה בערכאה הדיונית ואשר ניתנה הכרעה בעניינה. לבסוף, הבקשה לצירוף חוות דעת פסיכיאטרית עדכנית עוררה אצלי לבטים לא פשוטים. בנסיבות החריגות של הליך זה, בו אין מחלוקת כי המערער אינו בריא לחלוטין בנפשו, ישנו משקל משמעותי ביותר למצבו הנפשי העדכני. יחד עם זאת, נוכח התנהלותו עד כה וחוסר נכונותו לשתף פעולה עם הליכי מינוי אפוטרופוס מזה למעלה משנתיים, לרבות התנגדות להצעת הרשמת כי תינתן הארכת מועד עד לבחינת מינוי אפוטרופוס, לא שוכנעתי כי יש בחוות הדעת משום תרומה משמעותית להכרעה בערעור. אף אם אניח לטובת המערער כי מצבו הנפשי אינו שפיר, במצב בו הוא מסרב להתחיל בהליך של מינוי אפוטרופוס, לא יכול מצבו הנפשי להיות לו לעזר בבואו לבקש הארכת מועד נוספת מבית המשפט. יצוין בהקשר זה כי המערער לא ביקש לצרף להליך כל מסמך המעיד על כוונתו להתחיל בהליכים למינוי אפוטרופוס. כמו כן, יצוין כי בנסיבות הנוכחיות, בהן המערער מיוצג ואף מעורב בעצמו בהליך, לא ניתן לקבוע כי הגנתו נפגעה בשל אי מינוי אפטרופוס או בשל מצבו הנפשי.

אשר לערעור גופו, לאחר שעיינתי בהחלטת הרשמת, בהודעת הערעור על צרופותיה ובתגובת המשיבים מצאתי כי דין הערעור להידחות.

כידוע, שיקול דעת הרשם הוא שיקול דעת רחב בו לא תתערב בנקל ערכאת הערעור (ראו: בש"א 4747/05 ראובן פלד עבודות בניין בע"מ נ' בית הארחה – מעלה החמישה (לא פורסם, 29.8.2005); בש"א 3784/02 בן דוד נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 23.5.2002)). במקרה הנוכחי, בחנה הרשמת בדקדוק את כלל השיקולים הנוגעים לעניין הארכת מועד, במסגרת המבחן הדו שלבי לבחינת בקשה שכזו (ראו בש"ם 6229/11 דון יחיא נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה (טרם פורסם, 10.1.2012), פסקאות 10-8). הטעם המרכזי לקבלת הבקשה הוא מצבו הפסיכיאטרי של המערער. טעם זה הוא, ככלל, טעם מיוחד בעל משקל של ממש בבחינת בקשה להארכת מועד. באשר ליתר הטעמים שמנה המערער בערעור, בראשם כשל הייצוג, ואי בדיקת החוב בטרם מימוש הנכס, הרי שאלו, בנסיבות המקרה, אינם טעמים מיוחדים להארכת המועד. טעמים אלו יכולים אמנם להיבחן במסגרת בחינת סיכויי ההליך (אשר מהווים חלק מהשיקולים בבחינת בקשה להארכת מועד). יחד עם זאת, כאמור לעיל, טענת כשל הייצוג, אשר נטענה בדיון בפני הרשמת בשפה רפה ונדחתה, היא בעלת סיכויים נמוכים ביותר. כך הדבר אף באשר לטענת באשר לאי בדיקתו המלאה של החוב, אשר נוגדת הדין באשר לסדר הפעולות בהליכי הוצאה לפועל.

אף שמצאתי כי מצבו הנפשי של המערער יכול להוות טעם מיוחד להארכת מועד, לא בכך מסתיימת בחינת הבקשה, ויש לבחון את הטעמים לדחות את הבקשה חרף קיומו של טעם מיוחד כאמור. ככלל, ככל שתקופת הארכת המועד ארוכה יותר, כך יינתן משקל מוגבר לאינטרס של הצד שכנגד בסיום ההליך. בעניין זה, מקובלת עלי קביעת הרשמת כי אף אם יכלו המשיבים לקדם את ההליך וחרף זאת לא נקטו בכל צעדים שהם, רובץ הנטל העיקרי על המערער (שם המבקש) עצמו. אף שכל זמן שלא הסתיים ההליך בבית משפט זה לא יכלו המשיבים להניח כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הפך חלוט, הרי שפרק הזמן הארוך שחלף מיום מתן פסק הדין יצר מצג על פיו הסתיים הלכה למעשה ההליך כולו.

סוף דבר,

הערעור נדחה.