בש"א 6919/12 צפריר בריסק נ. עו"ד קובי בן איון -בתפקידו נאמן

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט א' אורנשטיין) מיום 3.7.2012, שבה נדחתה בקשתו של המבקש – החייב בהליך פשיטת רגל – לביטול התמחרות ולעיכוב הליכי מימוש, הכול ביחס לנכס מקרקעין שלמבקש זכויות בו. יצוין כי במועד שבו ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי ההתמחרות כבר בוצעה ואף הוכרז זוכה. בית המשפט קבע כי בנסיבות אלה דומה שהבקשה אינה צריכה עוד הכרעה, עם זאת בית המשפט דחה את הבקשה לגופה בציינו בין היתר את השיהוי בהגשתה, את העובדה שההחלטה (משנת 2009) בדבר מימוש הנכס היא החלטה סופית, את הסתמכותו של הרוכש ואת משך הזמן שבו מתנהל הליך הכינוס (למעלה מעשור). בעניין אחרון זה ציין בית המשפט כי "בקשה זו הינה נדבך נוסף של דפוס ההתנהגות של החייב הפועל לדחיות ועיכובים שלא לצורך, תוך פגיעה באינטרס הנושים ומניעת הבאת ההליך לידי סיום".

יצוין כי ביום 10.7.2012 דחה בית המשפט המחוזי את עתירתו של המבקש לעיכוב ביצוע ההחלטה הנ"ל. הבקשה להארכת מועד שלפניי מתייחסת גם להחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע.

ביסוד הבקשה להארכת מועד מונחת הטענה כי כעת תלויות ועומדות שתי בקשות לפני בית המשפט המחוזי: האחת, בקשה מטעם הנאמן לאישור המכר (בקשה מס' 21), והאחרת, בקשה למתן הוראות בעניין הצעה נוספת שהתקבלה למחרת ההתמחרות (בסכום גבוה יותר מסכום ההצעה שזכתה) (בקשה מס' 22). המבקש מצדו הגיש בקשה לביטול תוצאות ההתמחרות – הוא אף צירף חוות-דעת בעניין שווי הזכויות בנכס – ולדבריו קיים סיכוי טוב שבית המשפט המחוזי יבטל את פעולותיו של הנאמן עד שלא יהיה עוד צורך בהגשת בקשת רשות ערעור. מכאן בקשתו הנוכחית של המבקש, לדחות את המועד להגשת בקשת רשות ערעור עד לאחר ההכרעה בבקשות מס' 21 ו- 22 (המבקש נקב בתאריך 15.11.2012, בתקווה כי עד אז יסתיימו ההליכים בבקשות מס' 21 ו- 22).

המשיבים מתנגדים לבקשה. התנגדותם – בדין יסודה. הכלל הוא שבעל-דין נדרש לקיים את המועדים הקבועים בדין. כלל זה מושתת על שיקולים כבדי-משקל. כך, הקפדה על המועדים הסטטוטוריים תורמת להגשמת המטרות של יעילות, ודאות וסופיות ההליך. היא מבטיחה שוויון בין בעלי-הדין והגנה על אינטרס ההסתמכות של הצד שכנגד. היא מסייעת לניהול מערכת שיפוט סדירה, יעילה ותקינה (בש"א 1264/00 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' וענונו (לא פורסם, 4.4.2000)). לאור שיקולים אלה, ידו של בית המשפט אינה קלה ביישום הדרישה לקיומו של "טעם מיוחד" להארכת מועד, והכלל הוא שאין להיעתר לבקשות להארכת מועדים שנקבעו בחיקוק או תקנה כדבר שבשגרה (ראו בש"א 2399/11 זנגריה נ' זנגריה (טרם פורסם, 30.3.2011)).

בענייננו, מדובר על פני הדברים בנסיבות מיוחדות וחריגות של התמשכות הליך. עדות בולטת לכך מצינו בהחלטתה של כבוד הרשמת ד' כהן-לקח בבקשה קודמת של המבקש להארכת מועד, שניתנה ביום 15.9.2011 במסגרת בש"א 3294/09. לא אחזור על כל האמור בהחלטה אחרונה זו (שערעור עליה נדחה – ראו בש"א 8688/11 מפי כבוד השופט ס' ג'ובראן); גם לא אכנס לגופם של נימוקי החלטותיו של בית המשפט המחוזי, שעיקרם הובא לעיל. אולם, גם לא אוכל להתעלם מן הרושם הכללי כי התנהלותו הדיונית של המבקש גרמה עד כה לעיכובים ניכרים בקידום ההליכים בעניינו, ולא אוכל גם להסב מבט "מהאינטרס הציבורי לסופיות הדיון ומצפייתם של המשיבים כי ההתדיינות עם המבקש תגיע אל סיומה" (דברי כבוד הרשמת כהן-לקח בהחלטתה הנ"ל).

ראוי להדגיש – מעבר לגלגוליו הרבים של ההליך – כי ההחלטה המקורית של כבוד השופטת אלשיך, המתירה את מימוש הנכס של המבקש, ניתנה עוד בתחילת שנת 2009; זמן רב חלף מאז, והנה מצויים אנו היום לאחר קיום התמחרות . המבקש מצדו בחר להגיש בחודש אוגוסט 2012 בקשה נוספת לביטול תוצאות ההתמחרות (כזכור, גם הבקשה שנדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי ביום 3.7.2012 הייתה בקשה לביטול התמחרות), ובקשה זו מונחת עתה, להבנתי, לפני בית המשפט המחוזי – יחד עם בקשות נוספות. אולם, לא מצאתי בהליכים נוספים אלה משום הצדקה מספקת לאי-הגשת בקשת רשות ערעור – במועד – על ההחלטה מיום 3.7.2012 (לא כל שכן על ההחלטה מיום 10.7.2012, בבקשה לעיכוב ביצוע ); אדרבא, דומה כי בהתחשב בכלל נסיבות העניין, אין מקום לאפשר למבקש לשמור לעצמו על הזכות לתקוף בעתיד את ההחלטה מיום 3.7.2012, כשהוא בחר לנסות ולשמוט את הקרקע מתחת להליך ההתמחרות בהליך נוסף בבית המשפט המחוזי.

לאור האמור, לא ראיתי ליתן ארכה כמבוקש, מה גם שהמבקש יוכל להגיש – במועד – בקשת רשות ערעור על ההחלטה בבקשות התלויות ועומדות, ככל שימצא לנכון. הבקשה נדחית אפוא. המבקש יישא בשכר טרחת עורך-הדין של המשיב 1 בסך של 2,500 ₪.