בש"א 6255/11 ארתור סולימנוב נ. י.ד. עשוש תשתיות בע''מ

1.

לפניי בקשה להארכת מועד להגשתה של בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של

בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, במסגרתו נדונה בקשת רשות ערעור שהגישה המשיבה על פסק-דינו של בית-המשפט לתביעות קטנות באשקלון. בית-המשפט המחוזי דן בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור מטעם המשיבה על-פי הרשות שניתנה, תוך שהערעור התקבל.

2.

פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ניתן ביום 15.5.2011 בהעדר הצדדים, והומצא למבקש ביום 26.5.2011 . מכאן שהמועד האחרון לפי דין להגשתה של בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה היה ביום 26.6.2011 . המבקש ניסה להגיש הליך ערעורי מטעמו למזכירות בית-המשפט העליון ביום 31.8.2011 . ההליך נדחה מן המרשם בשל איחור בהגשתו, ולמבקש נשלחה הודעה בכתב על כך. לטענת המבקש, ההודעה על דחיית ההליך מן המרשם נתקבלה אצלו ביום 18.9.2011. ביום למחרת - 19.9.2011 - הוגשה הבקשה שלפניי. כבר עתה יצוין כי אף אם אשקול לטובת המבקש כי ניסה להגיש לראשונה את ההליך הערעורי לבית-משפט זה ביום 31.8.2011, הרי מדובר באיחור של 66 ימים.

3.

לטענת המבקש, אשר אינו מיוצג, לאחר שפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הומצא לידיו בסוף חודש מאי 2011, הוא הגיש בקשה לביטולו בטענה כי פסק-הדין ניתן ללא דיון באולם, ובלא שניתנה לו הזדמנות להציג את טענותיו וראיותיו לפני בית-המשפט קמא. לפי הטענה, באמצע חודש אוגוסט פנה המבקש למזכירות בית-המשפט המחוזי על-מנת לברר מה עלה בגורל בקשת הביטול האמורה. לפי הנטען, רק אז התברר למבקש כי הבקשה לביטול פסק-הדין נדחתה בהחלטת בית-המשפט המחוזי מיום 13.6.2011, במסגרתה נקבע כי: "פסק-הדין ניתן לאחר קבלת עמדת שני הצדדים. אין חובה לקיים דיון בבקשות מסוג זה. בנסיבות אלה – הבקשה נדחית...". לטענת המבקש, עד אמצע חודש אוגוסט הוא לא ידע כי בקשתו לביטול פסק-הדין נדחתה, שכן ההחלטה בעניין זה לא הומצאה לידיו. המבקש הוסיף וטען כי לא ידע שעומדים לרשותו 30 ימים לצורך הגשתה של בקשת רשות ערעור, ועל כן איחר בהגשת ההליך. המשיבה מתנגדת לבקשת האורכה.

4.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ובחנתי את החומר המצוי בתיק, באתי למסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להידחות. בפתח הדברים יובהר כי לא הועלתה לפניי טענה בדבר תחולתו של ההסדר הקבוע בתקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. למען שלמות התמונה אציין כי לגוף הדברים, אינני סבורה כי ההסדר האמור חל בנסיבות המקרה. אין חולק כי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ניתן לאחר שהמבקש הגיש ביום 3.4.2011 תגובה בכתב לבקשת רשות הערעור מטעם המשיבה. המבקש לא הביע בתגובתו התנגדות להכרעה בהליך ללא דיון במעמד בעלי-הדין, וזאת על-אף שנשאל על כך במפורש בהחלטת בית-המשפט קמא מיום 27.3.2011. יוער כי עיון בנוסח בקשת הביטול שהגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי, מלמד כי חיצי הביקורת של המבקש הופנו כנגד כך שלא התקיים לפני בית-המשפט קמא דיון בעל-פה. בקשת הביטול נדחתה בהחלטת בית-המשפט המחוזי מיום 13.6.2011, במסגרתה נקבע כי פסק-הדין ניתן לאחר קבלת עמדת שני הצדדים, וכי לא היתה חובה לקיים דיון. בהתחשב בכל אלה, אני בדעה כי מלכתחילה לא התקיים ספק ממשי באשר לכך שפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ניתן לאחר קבלת עמדת שני הצדדים (אף אם הטיעונים נמסרו בכתב ולא בעל-פה). בהעדר ספק מהותי או יסוד ממשי לטענה כי פסק-הדין ניתן במעמד צד אחד, עמדתי היא כי אין מקום להחיל בנסיבות המקרה את ההסדר הקבוע בתקנה 398א הנ"ל (ראו: בש"א 2611/11 ביטון נ' איצקוביץ , פיסקה 3 והאסמכתאות המוזכרות שם (לא פורסם, 7.4.2011)). כאמור, אף לא נטען אחרת בהליך לפניי.

5.

הבקשה להארכת מועד הוגשה לבית-משפט זה באיחור ניכר של למעלה מחודשיים (אם לא למעלה מכך). כפי שנפסק לא אחת, ככל שהאיחור בהגשת ההליך הערעורי גדול יותר, כך גובר הנטל על מבקש האורכה להציג "טעם מיוחד" בעל משקל מתאים להצדקת האיחור. כך הוא הדבר, נוכח האינטרס הציבורי בהשמת גבול להתמשכות ההליכים, וכן נוכח הצורך להגן על צפיית הצד שכנגד לסופיות הדיון. במקרה דנן, לא שוכנעתי כי המבקש הוכיח "טעם מיוחד" שבכוחו להצדיק איחור משמעותי של שבועות ארוכים בהגשת ההליך.

טענת המבקש כי המתין למתן החלטה בבקשתו לביטול פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי וכי רק בחודש אוגוסט גילה כי בקשתו הנ"ל נדחתה, לא נתמכה בתצהיר. זאת, על-אף שבהחלטתי מיום 6.9.2011 ניתנה למבקש הזדמנות להגיש תצהיר משלים לבקשתו. הטענה האמורה הועלתה בכלליות, ולא הוסבר מדוע השתהה המבקש עד חודש אוגוסט על-מנת לברר מה עלה בגורל בקשת הביטול כנטען על-ידו. אשר לטענת המבקש כי אינו מיוצג ולפיכך לא ידע כי עומדים לרשותו 30 ימים להגשתה של בקשת רשות ערעור – אף בטענה זו אין כדי להקים "טעם מיוחד" לאיחור הנדון. העובדה כי בעל-דין אינו מיוצג, אינו פוטרת אותו מהחובה לפעול בשקידה סבירה על-מנת לברר את סדרי-הדין החלים בעניינו. במקרה דנן, הסתפק המבקש באמירה סתמית בדבר אי ידיעת הדין, בלא להבהיר אילו מאמצים עשה בניסיון לגלות מהו המועד הקבוע בדין להגשת הליך ערעורי (באמצעות פנייה לעורך-דין, לסיוע משפטי או למרכז מידע למשל). כבר נקבע בפסיקתו של בית-משפט זה כי אדם הרואה לייצג את עצמו חלף פנייה לייצוג משפטי מקצועי, נוטל על עצמו סיכון כי ינקוט בהליכים באופן שאינו תואם את סדרי הדין, על המשמעויות הנילוות לכך. לכל אלה יש להוסיף – ולכך משקל ניכר בעיניי – כי סיכוייו הלכאוריים של ההליך הערעורי נחזים להיות נמוכים בהתחשב בכך שמדובר בערעור ב"גלגול" שלישי שנושאו תביעה-קטנה, ואשר על-פני הדברים אינו מעורר שאלה עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים, ובודאי אינו מעורר "שאלה משפטית בדרגת חשיבות גבוהה ביותר" (ראו: דברי כב' השופט רובינשטיין ברע"א 8144/04 בודקר נ' בשקירוב , פיסקה ט(2) (לא פורסם, 20.3.2005); עוד ראו והשוו: בש"א 4254/10 שונג נ' ריצ'רדס (לא פורסם, 13.6.2010)).

אשר על כן, ונוכח משקלם המצטבר של מכלול הטעמים האמורים, הבקשה להארכת מועד נדחית. לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.