בש"א 6254/11 בירווירט יורג מיכאל נ. עובדיה הרצל

1.

לפניי בקשה להארכת מועד להגשתה של בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים (כב' השופט שנלר) מיום 27.3.2011. בהחלטה האמורה, נדחתה בקשת המבקשים לעיכוב ביצוע פסק-דין שניתן בבית-משפט השלום (כב' השופט י' קורן) ביום 20.6.2010, לפיו חוייבו המבקשים לפנות מושכר שהושכר להם בשכירות חופשית, לאחר שנקבע כי המבקשים הפרו את חוזה השכירות ולפיכך בדין ביקש המשיב להביא את השכירות לסיומה. יוער כי מן החומר שהובא לעיוני עולה כי פינוי המבקשים מן המושכר נקבע ליום 6.9.2011 במסגרת הליך הוצל"פ בו נקט המשיב, לאחר שהמבקשים לא פינו את המושכר במועד שנקבע בפסק-דינו של בית-משפט השלום.

2.

לטענת המבקשים, החלטת בית-המשפט המחוזי מיום 27.3.2011 בדבר דחיית בקשתם לעיכוב ביצוע, הומצאה לידיהם ביום 17.4.2011 . מכאן שתקופת 30 הימים להגשתה של בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה הסתיימה ביום 25.5.2011 (בשים לב לפגרת חג הפסח). הבקשה שלפניי הוגשה ביום 31.8.2011 . טענת בא-כוח המבקשים היא כי האיחור בהגשת ההליך נבע מניסיון לסיים את המחלוקת בין הצדדים בדרכי הסכמה מחוץ לכותלי בית-המשפט. עוד נטען כי משהבינו המבקשים כי ניסיון זה נכשל, הגישו תובענה לבית-משפט השלום לקבלת סעד הצהרתי לפיו ההסכמות שהושגו במסגרת המו"מ בין הצדדים מחייבות, ובמקביל ביקשו צו מניעה זמני לעיכוב ביצוע פינוים מן המושכר. הבקשה לצו מניעה זמני נדחתה בהחלטת בית-משפט השלום (כב' השופטת פינצ'וק-אלט) מיום 25.8.2011 במעמד הנוכחים. על רקע זה, ובשים לב למועד שנקבע על-ידי לשכת ההוצל"פ לפינוי המושכר (6.9.2011), הוגש ההליך שבכותרת ביום 31.8.2011. המשיב מתנגד לבקשה ואף טוען כי היא עולה בגדר שימוש לרעה בהליכי משפט.

3.

דין הבקשה להארכת מועד להידחות. מן המועדים שפורטו בפיסקה 2 לעיל ברור כי ההליך שבכותרת הוגש באיחור של למעלה משלושה חודשים. לשם השלמת התמונה יצוין כי מהנספחים שהוגשו לעיוני עולה כי ביום 5.5.2011 הגישו המבקשים בקשה שכותרתה "בקשה דחופה לביטול החלטה (במעמד צד אחד)". הבקשה נסובה על החלטת בית-המשפט המחוזי מיום 27.3.2011 נשוא ההליך שלפניי. הבקשה נדחתה בהחלטת בית-המשפט המחוזי מיום 15.6.2011 במסגרתה נקבע, בין היתר, בזו הלשון: "לא ראיתי לשנות מהחלטתי, ואין בנטען עתה לשנות מהתוצאה המתחייבת...". עיון בבקשה הנ"ל מלמד כי על-אף שהוכתרה כבקשה לביטול החלטה במעמד צד אחד, הרי לפי מהותה היא היוותה בקשה לתיקון או לשינוי החלטה. מסקנה זו מתבקשת הן מנימוקי הבקשה, והן מהיותה נסמכת לפי לשונה המפורשת על תקנות 524 ו- 525 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להבדיל מתקנה 201 לתקנות הנ"ל). זאת ועוד; הבקשה התייחסה להחלטה שהכריעה מיום 27.3.2011 בבקשה לעיכוב ביצוע מטעם המבקשים עצמם, לאחר שהתבקשה תגובת המשיב. לפיכך, אין לומר כי קיימת חוסר בהירות אמיתית בשאלה האם ההחלטה ניתנה במעמד צד אחד. בהתחשב בכל אלה, אני סבורה כי בנסיבות המקרה דנן אין תחולה להסדר הקבוע בתקנה 398א לתקנות הנ"ל (ראו והשוו: בש"א 2611/11 ביטון נ' איצקוביץ (לא פורסם, 7.4.2011) והאסמכתאות המוזכרות שם). בדין נמנע, אפוא, בא-כוח המבקשים מלהעלות טענה כאמור במסגרת ההליך שלפניי.

4.

עיינתי היטב בנימוקיה של הבקשה להארכת מועד ולא מצאתי כי יש בהם כדי להצדיק עיכוב של למעלה משלושה חודשים בהגשת ההליך. אם וככל שהתנהל משא-ומתן בין הצדדים כנטען על-ידי בא-כוח המבקשים, הרי אין בכך כדי להוות "טעם מיוחד" להצדקת איחור כה ניכר בהגשת ההליך, ואף לא לשיהוי משמעותי בהגשתה של בקשה להארכת מועד בתום תקופת 30 הימים הקבועה בדין להגשת הליך ערעורי. בפסיקתו של בית-משפט זה כבר נקבע כי על דרך הכלל, אין בניהול משא-ומתן כדי לשמש צידוק לכך שבעל-דין יזניח את הטיפול בהליך ערעורי מטעמו, שכן "...בעל-דין חייב לכלכל צעדיו לפי שיקוליו-הוא ולא לסמוך על עמדותיו או מהלכיו של הצד שכנגד" (ראו: ב"ש 587/86 בשארה נ' אבו עטה , פ"ד מ (4) 9 (1986); בש"א 407/88

קרמרז' נ' הסתדרות הצופים העבריים בישראל (לא פורסם, 3.2.1989)). טענת בא-כוח המבקשים לפיה הסתמך על המשא-ומתן וסבר כי יהיה בו כדי לייתר את הצורך בהגשת הליך ערעורי, נטענה בעלמא ולא נתמכה בתצהיר. בנסיבות העניין, לא הונחה לפניי תשתית מספיקה על-מנת לקבוע כי בא-כוח המבקשים הוטעה או הושפע ממצג מכוון על-ידי הצד שכנגד - השולל בטיעוניו מצג כאמור (ראו והשוו: ב"ש 1216/85 מדינת ישראל נ' עצמון , פ"ד מ (2) 325, 330 (1986); בש"א 407/88

קרמרז' הנ"ל).

יתרה מזאת; אף אם אלך לשיטת המבקשים, הרי מן החומר שבתיק עולה כי לכל המאוחר באמצע אוגוסט 2011 הבינו המבקשים כי הניסיון הנטען ליישוב המחלוקת בדרכי הסכמה, ככל שהתקיים, נכשל. מסקנה זו מתבקשת מכך שביום 17.8.2011 הגישו המבקשים תובענה כנגד המשיב בבית-משפט השלום. לא ברור מדוע אותה עת לא ראו המבקשים - לשיטתם הם - לפנות בבקשה מתאימה להארכת מועד לבית-משפט זה ומדוע השתהו בהגשת ההליך שבכותרת עד ליום 31.8.2011. הרושם הלכאורי המתקבל מקריאת החומר שבתיק הוא כי המבקשים הגישו את ההליך שבכותרת רק לאחר שנוכחו לדעת כי בקשתם לצו מניעה זמני נדחתה בהחלטת בית-משפט השלום ביום 25.8.2011.

5.

הנה כי כן; האיחור בהגשת ההליך הוא ניכר. לא הוצג "טעם מיוחד" לאיחור האמור ואף לא לשיהוי בהגשת הבקשה שלפניי. לכך יש להוסיף כי סיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי אינם נחזים להיות טובים, בהתחשב במכלול נסיבות העניין ובכך שהמדובר בבקשת רשות ערעור ב"גלגול" שלישי שעל-פני הדברים אינה מעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. נוכח משקלם המצטבר של כל אלה, באתי למסקנה כי יש להעדיף בנסיבות המקרה דנן את צפיית המשיב לסופיות הדיון, וכן את האינטרס הציבורי בהשמת גבול להתמשכות ההליכים ובשמירה על הוודאות והיציבות של סדרי הדין, על-פני האינטרס של המבקשים בבירור עניינם שכבר נדון בשתי ערכאות (ואף למעלה מכך). אשר על כן, הבקשה להארכת מועד להגשתה של בקשת רשות ערעור נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

החלטה זו תומצא לצדדים, ללא דיחוי, באמצעות הפקסימיליה.