רע"א 1555/08 היועץ המשפטי לממשלה נ. כונס הנכסים הרשמי

1.

בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י' שפירא ), שהסמיך את המשיב 1 (להלן: הכונס הרשמי ), בתפקידו כמפרק עמותת ביקור חולים הוספיטל, עמותה רשומה (להלן: העמותה ), לשלם "בשלב זה" מקדמה למשיב 8 (להלן: כלל ), על חשבון ביטוח אחריות מקצועית להבטחת הסיכונים הכרוכים בפעילות העבר של בית החולים שנוהל על ידי העמותה (ביטוח זה יכונה להלן, כפי שתואר בידי הצדדים: ביטוח זנב התביעות ).

כאן המקום לציין כי המבקש (להלן גם – המדינה ) הגיש במקביל ולמען הזהירות אף הודעת ערעור (ע"א 1553/08) על ההחלטה, שהיא פסק דין לשיטתו, ואולם נוכח האמור בהמשך החלטתי זו, יתברר כי דינו של ערעור זה להתייתר.

הרקע להחלטה, נשוא הבקשה

2.

העמותה – שעסקה בניהול והפעלה של בית חולים "ביקור חולים" בירושלים – מצויה בהליכי פירוק מאז שנת 2003, וצו פירוק נגדה ניתן בשנת 2004. קריסת העמותה הציבה את כל עובדיו של בית החולים במצב של חוסר וודאות, ובפרט נוצר סיכון באשר לקיומו של מקור לתשלום הפנסיה לגמלאי בית החולים שאינם רופאים. בין נושיה הרבים של העמותה מצויים: עובדיה, גמלאיה, ואף המדינה עצמה. הליכי הפירוק של העמותה מנוהלים מזה מספר שנים בפיקוחו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בשקידה וביעילות הזוכים לתשבחות מכל בעלי הדין, אף אלו המשיגים על החלטתו האחרונה. במסגרת זו עלה בידי הכונס הרשמי, כמפרק העמותה, להגיע להסכם למכירת הנכסים והפעילות של בית החולים (להלן: הסכם הרכישה ) לשני תאגידים בשליטתו של מר ארקדי גאידמק (להלן: הרוכש ), המשיב 7 דכאן. בהסכם הרכישה הובהר כי הרוכש לא יהיה אחראי לחיובים הקשורים בניהול בית החולים, שעילתם קודמת למועד העברת נכסי בית החולים לרוכש בשלהי שנת 2007. הסכם זה קיבל את אישורו של בית המשפט המחוזי בחודש אוקטובר שנת 2007.

בין יתר ההליכים הרבים שבפני בית המשפט המחוזי, מצויה אף בקשה (בש"א 5163/07) שהגישה ההסתדרות הרפואית בישראל, היא המשיבה 5 דכאן (להלן: הר"י ), באפריל שנת 2007, על רקע המגעים לכריתתו של הסכם הרכישה האמורה. בבקשה זו התבקש בית המשפט המחוזי להורות לכונס הרשמי – כמפרק העמותה – לרכוש את ביטוח זנב התביעות לרופאי בית החולים. ביטוח זה נועד להגן על הרופאים מפני תביעות הכרוכות בפעילות העבר של בית החולים, ובפרט – תביעות רשלנות רפואית. ביטוח זה דרוש לרופאים כיוון שפוליסת הביטוח שעמדה בתוקף בתקופה בה ניהלה העמותה את בית החולים, פוקעת, על פי הנטען, לאחר מכירת בית החולים, ואינה מכסה עוד תביעות אף אם עילתן בתקופה בה עמדה הפוליסה בתוקפה. הר"י הבהירה כי רופאי בית החולים לא יוכלו להמשיך בעבודתם ככל שלא יובטח להם – גם לאחר מכירת בית החולים לרוכש – הרצף הביטוחי המונע את חשיפתם לחיוב אישי בתביעות רשלנות רפואית. הר"י ביקשה איפוא כי הפרמיה בגין ביטוח זנב התביעות תשולם מקופת הפירוק, דבר זה עורר את נושי העמותה (לרבות המדינה כנושה) להתנגד נחרצות לבקשה. בפרט היו אלה עובדי העמותה (המשיבים 3) וגמלאי העמותה (המשיבים 6), אשר טענו ועודם טוענים כי תשלום הפרמיה מתוך קופת הפירוק יגרום לפגיעה קשה במקור היחיד הקיים להבנתם לפתרון בעיית הפנסיה של הגמלאים והעובדים הוותיקים של בית החולים (שאינם רופאים), והוא עלול להביא להפחתה משמעותית של קצבת הפנסיה שלהם.

3.

בית המשפט הנכבד קמא קיים מספר רב של דיונים, אשר נגעו – בין היתר – בסוגיה של ביטוח זנב התביעות, והכל על רקע המהלכים להשלמת הסכם הרכישה. הצדדים הביעו, בכתב ובמסגרת הדיונים, את עמדותיהם הנוגדות לעניין מקור המימון הנכון לביטוח זנב התביעות, ועסקו אף בשאלת זהות הגורם המבטח שממנו רצוי לרכוש פוליסה. בתאריך 25.11.07 החליט בית המשפט קמא על קיום דיון בתאריך 28.11.07, בעניין ביטוח זנב התביעות, סוגיה לגביה ציין כי: "למעשה אין מחלוקת כי לא ניתן להמשיך בעבודה תקינה ללא הבטחת קיומו של ביטוח זה, ולאור החומר שכבר נמצא לפני, אכן אורה על רכישתו. השאלה לדיון תהא מי צריך לשאת בעלותו". המדינה טענה ב"בקשה לעיון מחדש בהחלטה" שהגישה, כי: "בכל הכבוד, אין כל משמעות להחלטה כי יש לרכוש ביטוח בלי שנקבע מי ירכוש הביטוח...". חרף בקשה זו, ולאחר שני דיונים נוספים שקיים, החליט בית המשפט הנכבד קמא בתאריך 9.12.07 להורות למפרק על רכישת הביטוח (להלן: ההחלטה הראשונה ). כנקודת מוצא הודגש בהחלטה האמורה כי: "לא ניתן להשאיר את בית החולים וצוותיו השונים ללא כיסוי ביטוחי לתקופת העבר". בהמשך ההחלטה הראשונה נסקרו המאמצים המוצלחים להוזלת הפרמיה הנדרשת מחברות הביטוח השונות בגין זנב התביעות, שירדה ממחיר התחלתי של 4.5 מיליון דולר, עד ל-3.1 מיליון דולר בחברת כלל (וכ-3.2 מיליון דולר בחברת הביטוח "הראל", שהתחרתה על קבלת העסקה). בית המשפט הנכבד הורה למפרק לבוא בדברים עם חברת כלל להשלמת רכישת הפוליסה. אשר לזהות הגורם המממן, הובהר מפורשות כי בעוד שבדיון האחרון שהתקיים בענין אמורה היתה להימסר עמדת נציגת המדינה (אף שזו הובעה בכתב כבר קודם לכן) – כיוון שנציגת המדינה לא נכחה, הרי בטרם הכרעה בסוגית המימון, תוכל עדיין המדינה להשמיע את דבריה. כן הורה בית המשפט למפרק "לבוא בדברים עם כל הגורמים הנוגעים בדבר בנושא מימון רכישת זנב התביעות, בטרם הכרעה".

4.

בתאריך 14.1.08 עדכן הכונס הרשמי את בית המשפט כי "חלה התקדמות חיובית" בנושא ביטוח זנב התביעות, אך לוחות הזמנים אינם מאפשרים את מיצוי הבדיקה, על פי דבריו באותו מועד, נדרשו לו שבועיים נוספים כדי למצוא האם ניתן להגיע להסדר כולל בעניין. על כן, ועל מנת למנוע את פקיעת הפוליסה, הודיע הכונס הרשמי לכלל – כאמור בעדכון האמור – על קבלת הצעתה, בכפוף לקבלת הוראות מתאימות מבית המשפט המחוזי. בית המשפט הנכבד קמא החליט בתאריך 15.1.08, בהחלטה בכתב יד בשולי הודעת העדכון, כי "בשלב זה ישלם הכנ"ר מקדמה ע"ח הביטוח. מאריך מועד הדיווח לבית המשפט ב-15 יום".

החלטה זו (להלן – ההחלטה השניה ) היא נשוא הבקשה שבפניי.

בקשת רשות הערעור ותגובות המשיבים

5.

המדינה טוענת כי בעודה ממתינה לשלב בו תוכל להשמיע בפני בית המשפט קמא את טיעוניה בשאלת הגורם המתאים למימון ביטוח זנב התביעות, הופתעה לקבל את ההחלטה השניה. לדעת המדינה יש להחלטה זו נפקות סופית של הטלת נטל כספי על קופת הפירוק, ככל שלא ייקבע שגורם אחר הוא החייב בתשלום עבור הביטוח, ובמובן זה ההחלטה אינה החלטת ביניים, אלא פסק-דין (ומטעם זה הגישה המדינה למען הזהירות כאמור אף ערעור על ההחלטה). לטענתה, יש לבטל את ההחלטה השניה ולהחזיר את העניין לבית המשפט המחוזי על מנת שידון בשאלה האם יש לחייב את קופת הפירוק ברכישת ביטוח זנב תביעות. לחילופין מבקשת המדינה כי בית משפט זה ידון בשאלה זו לגופה. לעיצומם של דברים, המדינה טוענת כי הפתרון הראוי לביטוח זנב התביעות הוא במסגרת דיונים שבין הרופאים לבין הרוכש, אף שהיא איננה מצביעה על כל חיוב של הרוכש לשאת בעלות זו. לחלופין היא מציעה כי הרופאים ישאו בביטוח מכיסם, בהיותם ה"קבוצה החזקה ביותר מקרב העובדים".

הכונס הרשמי (המשיב 1) הודיע בתגובתו כי אמנם הוא מסכים עם עמדתה העקרונית של המדינה על כי אין להטיל את החובה לשאת בעלות ביטוח בזנב התביעות על קופת הפירוק. עם זאת, הוא מבהיר כי ההחלטה השניה העומדת לדיון בבקשה שבפנינו היא החלטת ביניים של בית המשפט הנכבד, באשר ביצוע התשלומים הראשונים על חשבון רכישת ביטוח זנב התביעות "אין בו משום קביעה סופית כלשהי ואין בו משום יצירת עובדות בשטח". לפי השקפתו, ראוי להמתין להחלטה הסופית של בית המשפט קמא בשאלת זהות הגורם המממן, במיוחד בשים לב לכך שאם בהחלטה הסופית "לא תוטל חבות גם על קופת הפירוק – ממילא מתייתרת הבקשה מלכתחילה". עוד מבהיר הכונס הרשמי, כי ככל שיוחלט שגורמים אחרים הם הצריכים לשאת בעלות הביטוח, ממילא יהא עליהם להשיב לקופת הפירוק את הסכום ששולם על ידה.

הר"י (המשיבה 5) הביעה את התנגדותה הנחרצת לבקשה. לטענתה, ההחלטה עליה היה על המדינה לבקש רשות ערעור היא ההחלטה הראשונה מתאריך 9.12.07 (בקשה שהמועד להגשתה חלף טרם הגשת ההליכים הנוכחיים), ולא ההחלטה השניה נשוא הבקשה, שהיא החלטת ביניים שרק מיישמת את קודמתה. כן העלתה הר"י מגוון של טענות פורמאליות נוספות כנגד הבקשה. לחילופין, טוענת הר"י כי מאחר שאף לגרסת המדינה עצמה (בקו טיעון מסוים שלה) עדיין לא ניתנה ההחלטה העיקרית בתיק – היא ההחלטה בשאלת זהות הגורם המממן את הביטוח – הרי שמדובר אפילו לשיטת המדינה (אליבא דהר"י) בבקשה עיונית, שהסעד היחיד הגלום בה בפועל הוא עיכוב ביצועה של ההחלטה. לגוף הדברים טוענת הר"י כי קופת הפירוק היא שצריכה לשאת בנטל התשלומים, ככל שהמדינה לא תיטול נטל זה על עצמה.

המשיבים 3, 4 ו-6 תמכו בעמדתה של המדינה. בתגובתם מרחיבים הם במידת הפגיעה שתהא בהקטנת קופת הפירוק על מצבם של עובדי העמותה וגמלאיה. הרוכש (המשיב 7) טוען כי אין הוא בעל דין נדרש בבקשה, אך לגוף הדברים הוא מוסיף כי אין כל יסוד משפטי, או הצדקה לנסות ולחייבו לשאת בביטוח זנב התביעות. כלל (המשיבה 8) הודיעה אף היא כי אינה צד דרוש, וכי תקבל כל הכרעה. עם זאת הבהירה, כי כל החלטה שתביא לביטול רכישת הביטוח ולהשבת הכספים ששולמו לה, תיחשב על ידה כמבטלת את הכיסוי הביטוחי, לאלתר ולמפרע.

מטעם המשיב 2 לא הוגשה תשובה.

דיון והכרעה

6.

לאחר עיון בבקשה ובצרופותיה, ובתגובותיהם המקיפות של המשיבים, מצאתי כי דין הבקשה להידחות. להלן אביא בקצרה טעמיי לכך:

ראשית יש לבחון האם עסקינן בהחלטת ביניים, או בפסק דין. התשובה לשאלה זו נראית ברורה, ואף מקובלת למעשה על כל הצדדים: המדובר ב החלטת ביניים , החלטה שאין בה כל כוונה להכריע באופן סופי באשר לזהותו של הגורם הנכון, אשר אמור לממן את ביטוח זנב התביעות. בהקשר זה אדגיש כי המדינה בבקשתה מנסה אמנם לטעון בקו טיעון אחד שבהחלטה השניה יש משום "פסק דין", אך במקום אחר היא עצמה גורסת שבית המשפט הנכבד קמא "טרם גיבש דעתו בעניין וטרם החליט בו" (סעיף 3 לבקשה). זאת ועוד – בית המשפט הנכבד קמא הבהיר, וחזר והבהיר (כמפורט בהרחבה בבקשה עצמה), כי יכריע בשאלת זהותו של הגורם המממן לגופה רק לאחר שיקבל את עמדות הצדדים, ישמע את באי-כוחם ויבחן את הדברים לעומקם. דברים אלו הוצהרו מפורשות בדיונים הרבים ובהחלטה הראשונה. ההחלטה השניה, נשוא הבקשה – אותה החלטה בכתב יד שניתנה על יסוד העדכון שמסר הכונס הרשמי – אינה מתיימרת לשנות מעמדה זו של בית המשפט הנכבד קמא. על המפרק הרי הוטל בהחלטה הראשונה הנטל להתקשר עם המבטח (בלא שגורם כלשהו יערער על החלטה זו), והוא אמור היה לנסות ולהגיע במקביל להסכמות בעניין חלוקת הנטל לנשיאה בעלות הפוליסה. כיוון שהכונס הרשמי עדכן את בית המשפט הנכבד קמא כי טרם הגיע להסכמות, ודרושים לו שבועיים נוספים לשם כך, אך מאידך חייב הוא להתחיל לשאת בתשלום לכלל על מנת למנוע את פקיעת הפוליסה, החליט בית המשפט הנכבד קמא להורות, במעמד צד אחד, כי באופן זמני ישלם המפרק את המקדמה לכלל, וימסור דיווח נוסף לבית המשפט. מובן שכל עוד לא השלים הכונס הרשמי את מגעיו לגיבוש פתרון מוסכם בעניין הנשיאה בעלות הפוליסה, לא היה מקום שבית המשפט הנכבד קמא יכריע בסוגיה כולה לגופה. עם זאת, הוא חייב היה לתת הוראות שיבטיחו כי הפוליסה לא תפקע, וכך עשה, בקובעו כי המפרק ישא בתשלום המקדמה "בשלב זה".

המבקש, ככל שרצה להשיג על החלטה זו, יכול היה לפנות לבית המשפט הנכבד קמא ולבקש ביטול החלטה (עיינו: תקנה 40 לתקנות החברות (פירוק), התשמ"ז-1987 ותקנה 244(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקסד"א )) וזו דרך המלך לעניין זה (ראו: תקנה 398א לתקסד"א; רע"א 2839/98

עבוד נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 3.7.98)).

שנית , ההכרעה בשאלת טיבה של ההחלטה – כהחלטת ביניים המטילה רק באופן זמני על המפרק לשאת בתשלום המקדמה לחברת הביטוח, ולא כהחלטה סופית בשאלת זהות הגורם הנכון לשאת בתשלום הפרמיה לכלל – חורצת במקרה דנן אף את דינה של הבקשה (וכן את גורלו של הערעור) – לשבט. כל הצדדים מסכימים למעשה כאמור כי טרם ניתנה ההחלטה העיקרית בשאלה זהות הגורם המממן את ביטוח זנב התביעות. יתר על כן, על פי הודעתו עסק הכונס הרשמי בניסיון למצוא פתרון מוסכם שלא יחייב הכרעה שיפוטית בעניין וכאן ראוי לצרף משאלה שאכן יעלה הדבר בידו, שהרי הסוגיה מורכבת מאוד ועדיפה בה פשרה משום-דרך-שלום. יחד עם זאת היה והמו"מ בנושא זה לא יסתייע – תינתן החלטה סופית במכלול ומי שלא יהיה מרוצה הימנה יוכל לתקוף הכרעה זו על דרך של ערעור.

שלישית , השיקול שעמד לנגד עיני בית המשפט המחוזי הנכבד ש"לא ניתן להשאיר את בית החולים וצוותיו השונים ללא כיסוי ביטוחי לתקופת העבר" (כאמור בהחלטה הראשונה, המחייבת את המפרק להתקשר בהסכם עם כלל, החלטה שאיש לא ביקש לערער עליה כאמור) – היה נכון. לפיכך החלטת הביניים, המחייבת את המפרק לשאת בתשלום המקדמה "בשלב זה", הינה אכן חיונית ואין הצדקה להתערב בה. בפרט נכון הדבר כאשר לשיטת הכונס הרשמי עצמו – מפרק העמותה, האמון על ניהול קופת הפירוק – ביצוע התשלומים הראשונים על חשבון רכישת ביטוח זנב התביעות "אין בו משום קביעה סופית כלשהי ואין בו משום יצירת עובדות בשטח".

7.

בשולי הדברים אוסיף עוד: בהתחשב בכך ש"למעשה אין מחלוקת כי לא ניתן להמשיך בעבודה תקינה ללא הבטחת קיומו של ביטוח זה" (כלשון ההחלטה מתאריך 25.11.07) – לא ברור גם איזה גורם בדיוק אמור, לשיטת המדינה, לשאת זמנית בתשלום הפוליסה, אם לא קופת הפירוק (אלא אם המדינה תשא בכך מכיסה, וזאת לא הוצע כידוע). הרוכש הרי לא נתבקש בהסכם הרכישה לשאת בתשלום זה, וטענות המדינה כי מוטב שהוא ישא בתשלום זה נטענו בשפה רפה בלבד. לפיכך נראה שאף לגוף הדברים – לו היתה מתקבלת הבקשה והייתי דן בערעור לגופו – לא היה מקום לשנות מהחלטתו של בית המשפט קמא כי "בשלב זה" (להבדיל ממצב של הכרעה סופית בשאלת הזהות המממן) יועברו הכספים לכלל מקופת הפירוק. מובן שאין בדברים אלה, הנאמרים אגב אורחא, כדי לקבוע מסמרות כלשהן בסוגיה העקרונית, שפנים רבות לה, ואשר בית המשפט המחוזי הנכבד יידרש לה, אם ייכשלו הניסיונות להגיע להסדר פשרה על פי היוזמה הברוכה בה פתח הכנ"ר בתפקידו כמפרק. מובטחני כי במסגרת זו, בגדרה תעמוד השאלה העקרונית להכרעה, ישמעו טענות הצדדים ובית המשפט הנכבד, שהשכיל להביא את ספינת הפירוק כאן לחוף מבטחים וכולם גומרים עליו את ההלל – יפסוק (בכפיפות לזכותם של הצדדים לערער).

סוף דבר

8.

הבקשה נדחית איפוא. המבקש ישא בשכר טרחת עורכי דינם של המשיבים 5 ו-7 בסך 5,000 ש"ח כל אחד, ושל המשיב 8 בסך של 2,500 ש"ח. לא מצאתי לנכון להורות למבקש לשאת בהוצאות המשיבים 1, 3, 4 ו-6 (שהביעו תמיכה בבקשה, או למצער בעמדת המדינה).