בש"א 4820/13 בלאגנאק אינבסטמנטס לימיטד נ. בנק מזרחי טפחות בע"מ

1.

המבקשת עותרת להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' סגן הנשיא ג' גינת) מיום 23.10.2011 אשר ניתן בהעדר הגנה, ולפיו הזכויות בנכס מקרקעין נתונות למשיבים 2 ו-3, וניתן צו עיקול קבוע על זכויותיהם לטובת המשיב 1.

פסק הדין ניתן כאמור בהעדר הגנה והמבקשת הגישה ביום 8.11.2011 בקשה לביטולו. בקשה זו נדחתה ביום 17.12.2011 וכן נדחתה ביום 16.1.2012 בקשה לעיון חוזר בהחלטה הדוחה את הבקשה לביטול פסק הדין. כארבעה חודשים לאחר מכן, ביום 28.5.2012 שבה המבקשת והגישה בקשה לביטול פסק הדין. בית המשפט המחוזי קיים דיון בבקשה, ובהחלטה מיום 13.5.2013 דחה אותה בציינו כי הוגשה לאחר המועד הקבוע בדין להגשתה וכן לגופה.

2.

ביום 4.7.2013 הגישה המבקשת את הבקשה שבפניי בה ציינה כי לגישתה ובהתאם להוראת תקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ) יש למנות את הימים להגשת הערעור על פסק הדין למן המועד בו ניתנה ההחלטה בבקשה האחרונה שהגישה לביטול פסק הדין, ועל כן - כך לשיטתה - כלל לא נדרשת לה קבלת ארכה להגשת ההליך, והבקשה הוגשה "למניעת כל ספק" ו"למען הסדר הטוב". המבקשת ציינה כי אמנם הבקשה השניה לביטול פסק הדין הוגשה על ידה מספר חודשים לאחר מתן פסק הדין אך משדן בית המשפט המחוזי בבקשה לגופה יש לומר כי האריך את המועד להגשת בקשת הביטול. המבקשת מוסיפה כי גם אם תדחה גישתה זו יש מקום להאריך את המועד להגשת הערעור נוכח מהות ההליך ובשים לב לכך שבשל הבקשות הרבות שהגישה לביטול פסק הדין ונוכח הליכים בהם נקט מר שלמה נרקיס, אשר העניק למבקשת הלוואה לצורך פירעון חובה למשיב 1 (להלן: נרקיס ), לא היתה כל תקופה בה יכלו המשיבים להסתמך על סופיותו של פסק הדין.

הן המשיב 1 והן המשיבים 2-3 מתנגדים לבקשה, ולאחר שעיינתי בנימוקי הצדדים ובחומר שבפניי סבורני כי הצדק עימם.

3.

אכן, תקנה 398א(א) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת הארכת מועד סטטוטורית ולפיה "מועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור על החלטה במעמד צד אחד או בהעדר כתבי טענות מהצד השני (בתקנה זו - ההחלטה הראשונה), שהוגשה לגביה בקשת ביטול לפי תקנה 201 או תקנה 214, יימנה מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול (בתקנה זו - ההחלטה השניה)". הארכת מועד סטטוטורית זו מקדמת תכלית של יעלות דיונית וחיסכון במשאבים ובזמן שיפוטי (ראו: רע"א 296/96 ירושלביט סוכנות לביטוח נ' סוכנויות פלתורס , פ"ד מט(5) 876 (1996); רע"א 2839/98 עבוד נ' מינהל מקרקעי ישראל (3.7.1998)).

ואולם בענייננו דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה שהגישה המבקשת לביטול פסק הדין ביום 17.12.2011 . משכך, ובהתאם להוראת תקנה 398א הנ"ל, במועד זה החל מניין הימים להגשת הערעור. המבקשת אמנם לא השלימה עם החלטה זו והגישה בקשה לעיון חוזר בה, והוסיפה והגישה כעבור חודשים מספר בקשה שניה לביטול פסק הדין. ואולם דומה כי במהות הדברים הבקשה השניה לביטול פסק הדין כמוה כבקשה נוספת לעיון חוזר בהחלטה שניתנה בעניין. כידוע בהגשת בקשה לעיון חוזר אין כדי להאריך באופן מלאכותי את מניין הימים להגשתו של הליך ערעורי על ההחלטה נשוא הבקשה לעיון חוזר (ראו רע"א 1268/08 לוי נ' קצין התגמולים (2.9.2008), פסקה 5 והאסמכתאות המובאות שם), ודומה כי בכותרת אותה הכתירה המבקשת את בקשתה השניה ("בקשה לביטול פסק-דין בהעדר הגנה מטעם הנתבעת 3" ו"בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק דין") אין כדי לשנות ממהותה ככזו. אם נאמר אחרת הרי שיהיה ביכולתו של כל בעל דין להאריך את המועד להגשתו של הליך ערעורי עד אין קץ באמצעות הגשת בקשות חוזרות ונשנות (וכך בענייננו הוגשה הבקשה האחרונה כחמישה חודשים לאחר שניתנה החלטת בית המשפט קמא הדוחה את הבקשה לביטול פסק דין וכארבעה חודשים לאחר שנדחתה הבקשה לעיון חוזר באותה ההחלטה), ואין מקום לאפשר את עקיפתה של מגבלת הזמן להגשת ערעור באמצעות מנגנון הארכת המועד שמתווה תקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי (ראו בש"א 9371/10 עזבון המנוח עומר סלאמה נ' משרד הביטחון , פסקה 9 (23.2.2011)). כן איני סבורה כי יש לקבל את טענת המבקשת ולפיה בית המשפט קמא האריך את המועד להגשת הבקשה לביטול פסק הדין במסגרת החלטתו, שהרי ציין בה מפורשות כי הבקשה הוגשה באיחור וכי יש לדחותה גם לגופה ולבסוף קבע כי הבקשות "נדחות על סמך השיקולים דלעיל", דהיינו, גם נוכח האיחור בהגשת ההליך (וראו גם פסקה 6 להחלטה ברע"א 4163/13 עליה אעמוד להלן), וגם מטעם זה אין מקום להחיל את הוראת תקנה 398א לתקנות (ראו והשוו עניין עזבון המנוח סלאמה לעיל).

4.

כן מצאתי כי יש לדחות את הבקשה החלופית שהגישה המבקשת להארכת מועד להגשת הערעור.

כעולה מן האמור לעיל מניין הימים להגשת הערעור החל במועד בו דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה שהגישה המבקשת לביטול פסק הדין, ביום 17.12.2011, ומכאן כי הבקשה הוגשה כשנה ומחצה לאחר המועד האחרון להגשת הערעור. דהיינו, משך האיחור ניכר ביותר.

המבקשת לא הצביעה בבקשתה על טעם מבורר מדוע לא הוגש על ידה ערעור בתוך התקופה שהיתה נתונה לה להגשתו או למצער מדוע לא הגישה בתוך אותה תקופה בקשה להארכת מועד עד להכרעה בבקשה לעיון חוזר שהגישה או שהיה בדעתה להגיש, ויוזכר בהקשר זה כי המבקשת היתה מיוצגת לכל אורך ההליך. עוד יצוין כי העובדה שהמבקשת בחרה לצעוד בנתיב דיוני מסוים - הגשת בקשה לעיון חוזר והגשת בקשה נוספת (שגם היא כאמור מעין בקשה לעיון חוזר) כעבור מספר חודשים נוספים - אין בה כדי להצדיק מתן ארכה להגשת הליך ערעורי. בהקשר זה יש לדחות את טענת המבקשת לפיה לכל אורך התקופה לא התגבש אינטרס הסתמכות של המשיבים כיוון שידעו כי אינה משלימה עם ההחלטה וכן נוכח ההליכים שהגיש במהלך תקופה זו נרקיס, וסבורני כי הטענה לפיה המשיבים היו צריכים להניח כי אם תדחנה הבקשות שהגישה המבקשת לעיון חוזר וכן נוכח ההליכים שנקט מר נרקיס הנ"ל יוגש ערעור על פסק הדין על ידי המבקשת מוקשית היא, וכי נוכח חלוף הזמן יכלו המשיבים להניח כי המבקשת זנחה את הנתיב של הגשת ערעור על פסק הדין.

לכך יש להוסיף כי מתגובה שהגיש המשיב 1 לבקשת המבקשת לצירוף פסק דין עולה כי טרם הגשת הבקשה דנן הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 13.5.2013, וכי זו נדחתה ביום 18.6.2013 (רע"א 4163/13, החלטת כב' השופטת א' חיות). ראשית יש לתמוה על כך שהמבקשת לא ראתה לנכון לציין בבקשתה הליך ערעורי זה בו נקטה, ולגופם של דברים - דומה כי נוכח קביעות בית משפט זה באותה החלטה קשה לקבל את טענת המבקשת לפיה סיכויי הערעור תומכים בקבלת הבקשה, מה גם שנראה כי חלק מן הטענות אותן מבקשת היא להעלות בערעור שהגשתו מבוקשת הוכרעו בגדרה.

לבסוף יצוין כי המבקשת הביאה לעיוני פסק דין מיום 5.8.2013 בו התקבלה התביעה שהגיש נרקיס, בציינה כי בפסק דין זה יש כדי לתמוך בבקשת הארכה שהגישה. לטענת המשיבים בפסק הדין שניתן בעניינו של נרקיס אין כל ממצא העומד בסתירה לפסק הדין נשוא ההליך דנן, אך דומני כי גם מבלי להכריע בעניין זה הצדק עם המשיבים כי אין בפסק הדין שניתן בתביעתו של נרקיס כדי לפגום בסופיותו של פסק הדין אשר ניתן בעניינה של המבקשת לפני זמן רב, ובהסתמכותם של המשיבים עליו.

נוכח כל הטעמים המפורטים לעיל ומשלאיחור הניכר בהגשת ההליך לא הוצג טעם מבורר, לא כל שכן "טעם מיוחד", יש לדחות את הבקשה.

הבקשה נדחית, אפוא. המבקשת תישא בהוצאות המשיב 1 בסך של 2,000 ש"ח ובסכום זהה בגין הוצאות המשיבים 3-2.