בש"א 6349/12 ישראל נטגייד בע"מ נ. ההסתדרות הציונית החטיבה להתישבות

1.

זו היא בקשה להארכת מועד להגשתה של בקשת רשות ערעור על פסק-דינה של רשמת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 29.2.2012, לפיו נדחה על-הסף בגין אי הפקדת עירבון ערעור שהגישו המבקשות על פסק-דין של בית-משפט השלום בהרצליה אשר דחה את תביעתן.

2.

בפתח הדברים, ונוכח גדרי המחלוקת בין הצדדים, אתייחס לסוגית האיחור בהגשת ההליך. בהקשר זה ייאמר מיד כי אין חולק בין הצדדים שההליך שבכותרת הוגש באיחור, והמחלוקת אליה אתייחס כעת נוגעת לשאלת משכו והיקפו של האיחור.

נקודת המוצא בהקשר הנדון היא כי המבקשות הגישו לבית-המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק-הדין נשוא ההליך שבכותרת בטענה שניתן במעמד צד אחד. הבקשה הנ"ל לביטול פסק-הדין נדחתה בהחלטת בית-המשפט המחוזי מיום 25.5.2012. לטענת בא-כוח המבקשות, ההחלטה שדחתה את בקשת הביטול הומצאה לידיו ביום 6.6.2012, ובהתאם לתקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ), יש למנות את תקופת 30 הימים להגשתה של בקשת רשות ערעור החל מתאריך זה. לפי טענה זו, המועד האחרון להגשת ההליך הערעורי היה ביום 8.7.2012, ומכאן שההליך שבכותרת (שנפתח ביום 29.8.2012) הוגש באיחור של כחודש וחצי. מנגד, המשיבים טוענים כי אין להחיל בנסיבות העניין את הסדר הארכת המועד הסטטוטורית הקבוע בתקנה 398א לתקנות. לפי גישה זו, ההליך שבכותרת הוגש באיחור של מספר חודשים.

במחלוקת האמורה עמדתי היא בנסיבות העניין, אין מקום לשלול את תחולתו של ההסדר הקבוע בסעיף 398א לתקנות. כך הוא הדבר, הן מאחר שבית-המשפט קמא לא ראה להשעין את טעמי החלטתו על טענת האיחור בהגשתה של הבקשה לביטול פסק-דינו; והן מאחר שבית-המשפט קמא דחה את הבקשה לביטול פסק-הדין בהחלטה מנומקת ומפורטת, באופן שלא שוכנעתי כי בקשת הביטול היוותה מלכתחילה הליך-סרק או כי הגשתה היוותה מקרה מובהק של שימוש לרעה בהליכים משפטיים באופן המצדיק את שלילת תחולתה של התקנה הנדונה (לפירוט הנסיבות בהן עשויה לקום הצדקה לשלילת תחולת ההסדר הקבוע בתקנה 398א ראו: בש"מ 7415/11 וגנר נ' מדינת ישראל , פסקאות 27 עד 29 (לא פורסם, 27.2.2012)).

3.

המסקנה עד כה היא, אפוא, כי ההליך שבכותרת הוגש באיחור של כחודש וחצי. האם קיים "טעם מיוחד" להאריך למבקשות את המועד להגשת הליך ערעורי מטעמן? טענת המבקשות היא כי מאחר שערעורן בבית-המשפט המחוזי נדחה על-הסף בלא דיון מהותי בטענותיהן כנגד פסק-דינו של בית-משפט השלום, הן טעו לחשוב כי דרך ההשגה המתאימה על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי היא באמצעות ערעור בזכות. כיום המבקשות אינן חולקות על כך שסברתן האמורה היתה שגויה, וכי הדרך להשיג על פסק-הדין האמור היא באמצעות ערעור ברשות בהיותו ערעור ב"גלגול" שלישי. יחד עם זאת, טעותן הנטענת של המבקשות – שהיא בבחינת טעות שבדין לעניין סיווג ההליך הערעורי המתאים – הובילה אותן לכך שלפי הטענה, בשעתו הן האמינו (בטעות) כי עומדים לרשותן 45 ימים להגשת ההליך הערעורי. נוכח פגרת הקיץ, סברו המבקשות כי הגשת ההליך שבכותרת ביום 29.8.2012 נעשתה בתוך המועד. רק כאשר מזכירות בית-משפט זה סירבה לקבל את ההליך הערעורי לרישום בשל האיחור בהגשתו, עמדו המבקשות על טעותן.

4.

בחנתי את טענותיהן האמורות של המבקשות אל מול הנימוקים המפורטים בתגובות המשיבים המתנגדים לבקשת האורכה. המדובר במקרה גבולי להכרעה:

מחד גיסא , ספק בעיניי אם טעותן של המבקשות היתה בלתי נמנעת באורח סביר, בשים לב להיותן של המבקשות מיוצגות, ובהתחשב בכך שעניינן נדון לפני בית-משפט שלום וערעורן הוגש לבית-המשפט המחוזי, ולפיכך השגה לפני בית-משפט זה מהווה ערעור ב"גלגול" שלישי. בהתאם להלכה הפסוקה, העובדה שערעורן של המבקשות לפני בית-המשפט המחוזי נדחה על הסף בהעדר הפקדת עירבון, אינה "מאיינת" את קיומו של ערעור לפני בית-המשפט המחוזי, ואינה הופכת את בית-משפט זה לערכאת ערעור ראשונה. לכך יש להוסיף כי משך האיחור בהגשת ההליך שבכותרת אינו זניח (כחודש וחצי).

מאידך גיסא , יש לבחון טענה של "טעות שבדין" בכל מקרה לפי נסיבותיו. במקרה דנן, נראה כי הטעות לא נבעה מזלזול בסדרי הדין. יש אף ליתן משקל מסוים לעובדה כי ערעורן של המבקשות בבית-המשפט המחוזי לא נדון לגופו כך שטענותיהן הערעוריות לא התבררו (זאת, בלא להביע עמדה בדבר התנהלותן הדיונית של המבקשות אליה התייחס בית-המשפט קמא בהחלטותיו).

5.

באיזון בין מכלול השיקולים האמורים, אני סבורה כי הפתרון המידתי הוא לאפשר למבקשות אורכה קצרה להגשת הליך ערעורי מטעמן, אף זאת בכפוף לחיובן בהוצאות לטובת המשיבים בשיעור הולם, אשר ייתן ביטוי לשיקולים שמשכו לטובת דחיית הבקשה.

אני רואה, אפוא, להתיר למבקשות להגיש הליך ערעורי מטעמן תוך 5 ימים מעת המצאת החלטה זו, בכפוף לתשלום הוצאות בסך 3,000 ₪ לכל אחת משתי קבוצות המשיבים (6,000 ₪ בסה"כ). תנאי לקבלת ההליך הערעורי לרישום יהיה הצגת אישור בדבר תשלום ההוצאות שנפסקו. המבקשות תציינה את דבר האורכה בפתח ההליך הערעורי מטעמן, ותצרפנה עותק מהחלטתי זו כנספח.