בש"א 7805/12 החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית העולמית נ. ישראל נטגייד

לפניי ערעור על החלטת כבוד הרשמת (כתוארה דאז) ד' כהן-לקח (בש"א 6349/12-א') מיום 27.9.2012 אשר נעתרה לבקשת המשיבות 3-1 (להלן: המשיבות ) להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 29.2.2012 (להלן: הבקשה ). בפסק הדין נדחה על הסף ערעור שהגישו המשיבות על פסק דינו של בית המשפט השלום בהרצלייה מחמת אי הפקדת עירבון.

בהחלטתה התירה הרשמת למשיבות להגיש את הבקשה בציינה כי "המדובר במקרה גבולי להכרעה". הרשמת עמדה על כך שספק אם המשיבות לא יכלו למנוע באורח סביר את הטעות הנטענת על ידן לאיחור בהגשת ההליך, נוכח היותן מיוצגות וכי ההליך נדון בבית משפט זה בערכאת ערעור שנייה. מאידך גיסא, ציינה הרשמת כי נראה שטעותן הנטענת של המשיבות לא נבעה מזלזול בסדרי הדין וכי יש משקל לעובדה שערעורן של המשיבות נדחה כאשר טענותיהן לגופו של עניין לא נבחנו. נוכח האמור ראתה הרשמת להתיר למשיבות להגיש את הבקשה בתוך חמישה ימים, כפוף להמצאת אישור בדבר תשלום הוצאות בסך של 3,000 ש"ח למערערים ו-3,000 ש"ח למשיבים 5-4.

להשלמת התמונה אציין כי ביום 29.10.2012 ניתנה החלטתה של כבוד הרשמת ל' בנמלך

אשר האריכה את המועד להגשת הבקשה בשלושה ימים נוספים. החלטה זאת ניתנה בבקשה נוספת שהגישו המשיבות להארכת מועד להגשת הבקשה אותה נימקו בעיכוב שבהשגת האישור בדבר תשלום ההוצאות.

מכאן הערעור שלפניי המופנה כאמור כלפי ההחלטה מיום 27.9.2012. לטענת המערערים זלזולן של המשיבות בסדרי הדין מתבטא לאורך כל ההליך ופעם אחר פעם הן אינן עומדות במועדים הנקצבים להן. עוד נטען כי המשיבות לא הצליחו להוכיח את קיומו של הטעם המיוחד הנדרש לשם פתיחת הליך באיחור וכי טעותן הנטענת הייתה יכולה להימנע הן אובייקטיבית, הן סובייקטיבית. כן נטען כי היה על הרשמת לחייב את המשיבות בהוצאות שנפסקו לחובתן בשתי הערכאות שדנו עד כה בתיק וכי שגתה הרשמת בכך שלא הביאה בחשבון את סיכוייה הנמוכים של בקשת רשות הערעור להתקבל.

אציין כי בינתיים, ביום 4.11.2012, הגישו המשיבות את בקשת רשות הערעור (רע"א 7947/12).

דינו של הערעור להידחות. ראשית אין להתעלם מכך שהערעור שלפניי הוגש לאחר ששילמו המשיבות למערערים את ההוצאות שפסקה להם הרשמת בהחלטתה כתנאי לפתיחת ההליך באיחור, וכי בינתיים בקשת רשות הערעור הוגשה לבית המשפט. יתרה מכך, גם לגופם של דברים איני סבור כי יש לקבל את הערעור, וזאת מכיוון שהחלטתה של הרשמת מאזנת כראוי בין השיקולים הצריכים לעניין ואין מקום להתערב בה. למעלה מן הצורך אציין כי אף אני סבור כי לא ראוי היה לחסום את דרכן של המשיבות אל בית משפט זה, בפרט לאחר שהערעור שהגישו לבית המשפט המחוזי נדחה מבלי שנערך בו בירור של הטענות גופן. נוכח כל האמור נראה כי בנסיבות העניין זכותן של המשיבות להשמיע את טענותיהן גוברת על הפגיעה הפוטנציאלית באינטרס ההסתמכות של המערערים לסיום ההליך. אם כן אין מקום לקבל את הערעור.

סיכומו של עניין, הערעור נדחה.

אין צו להוצאות.