בש"א 5681/09 פלוני נ. פלוני

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף על פסק דינו של בית משפט זה בבע"מ 2205/09.

1.

בפסק הדין נדחתה בקשת רשות הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' סגן הנשיא נ' הנדל) שלא להאריך מועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה באשדוד, בו נקבע כי בנה של המבקשת הוא בר אימוץ. בית המשפט פסק ברוב דעות (כב' השופטים א' גרוניס ומ' נאור) כי אף אם מקבלים את הסבריה של המבקשת לגבי העיכובים בהגשת הערעור לבית המשפט המחוזי, הרי שאין מקום להאריך את המועד. השיקולים שמנה בית המשפט לעניין זה הם העובדה שלמבקשת ניתנו בעבר מספר ארכות להגשת ערעור והיא לא עמדה במועדים שנקבעו; בחינת סיכוייו הלכאוריים של הערעור מלמדת כי אינם ממשיים ו מתן אפשרות לניהול מחודש של הליכים משפטיים בעניינו של הקטין עלול לחבל בקליטתו במסגרת המשפחה המיועדת לאימוץ. שופט המיעוט (כב' השופט י' דנציגר) סבר, מנגד, כי לאור המטריה הרגישה והמורכבת של דיני אימוץ, לאור הנסיבות שפורטו ולאור העובדה כי הערעור שאותו מבקשת המבקשת להגיש אינו משולל יסוד על פניו, יש לאפשר למבקשת למצות את זכויותיה ולערער לבית המשפט המחוזי. כב' השופט ציין, כי אי מתן ארכה תחרוץ את גורל המבקשת ואת גורלו של הקטין ועלולה לגרום להם לנזק בלתי הפיך. כל אלו, לדידו של כב' השופט דנציגר, מהווים "טעם מיוחד" הדרוש להארכת המועד להגשת הערעור.

2.

פסק דינו של בית משפט זה ניתן ביום 22.4.2009, לאחר שהתקיים דיון ביום 30.3.2009. הבקשה למתן ארכה להגשת עתירה לדיון נוסף הוגשה ביום 8.7.2009. נטען בה כי ביום 17.6.2009 ניתן מינוי מטעם הלשכה לסיוע משפטי להגשת העתירה לדיון נוסף. הבקשה לדיון נוסף הועברה, כך נטען, למשיבה ולבית המשפט ביום 4.7.2009 אך לא קובלה לרישום. נטען בבקשה כי המבקשת מיוצגת מטעם הלשכה לסיוע משפטי, כך שהיא תלויה בהחלטות של הלשכה ובהתנהלותה הממסדית. המבקשת ציינה בבקשה כי היא מצויה בחודש השמיני להריונה, כאשר על צווארה חרב פיפיות בדמות הוצאת הילד העתיד להיוולד, וזאת בשל עברה אשר טרם נבדק כהלכה. מכאן טענתה כי לקיום ההליך חשיבות לא רק מבחינת הקטין שהוכרז בר אימוץ אלא גם מבחינת הקטין העומד להיוולד.

3.

המשיבה הודיעה כי היא מתנגדת נחרצות לבקשה לאורכה, על כל נימוקיה. המשיבה טענה כי בירור במזכירות בית המשפט העלה כי פסק הדין נשלח למענה הרשום של באת-כוח המבקשת כבר ביום 23.4.2009 וכי המבקשת לא נתנה כל הסבר לכך שהמתינה כחודשים וחצי לאחר מתן פסק הדין עד להגשת הבקשה.

4.

בעקבות תגובת המשיבה נערך בירור במזכירות בית המשפט לגבי משלוח פסק הדין מיום 22.4.2009. התברר כי פסק הדין אמנם נשלח לבאת-כוח המשיבה ביום 23.4.2009, אך זאת באמצעות שרת הפקסים ולא באמצעות הדואר למענה הרשום. כן התברר כי אין אישור לקבלת הפקס, ועל כן אין וודאות כי שדר הפקס הגיע ליעדו. על רקע זה התבקשה המבקשת להבהיר מתי קיבלה לידיה את פסק הדין ומתי החלה לפעול להסדרת ייצוגה באמצעות הלשכה לסיוע משפטי להגשת עתירה לדיון נוסף (החלטה מיום 14.7.2009).

5.

המבקשת הגישה הבהרה, הנתמכת בתצהיר של באת-כוחה, בה הוצהר כי מעולם לא קיבלה את פסק הדין, לא בפקס ולא בדואר. נמסר כי ביום 12.6.2009, אגב הכנת בקשה לבית המשפט העליון למתן החלטה בבקשה לרשות ערעור, חיפשה באת-כוח המבקשת פסיקה שתוכל לזרז מתן החלטה ולתדהמתה גילתה דבר ההחלטה, אשר פורסמה באתר המשפטי נבו. נטען כי באת-כוח המבקשת פנתה מיד לסיוע המשפטי וביקשה ייעוץ כיצד עליה לפעול. היא הונחתה להעביר בבהילות בקשה להסדרת הייצוג וכך עשתה. ביום 17.6.2009 ניתן אישור מינהלי בלשכה לסיוע משפטי למתן ייצוג משפטי. האישור נשלח בפקס והגיע לבאת-כוח המבקשת בדואר ביום 19.6.2009. באת-כוח המבקשת הוסיפה וציינה כי ביום 3.7.2009 שלחה בפקס את העתירה לדיון נוסף ללא נספחים אך נמסר לה מהמזכירות כי לא ניתן לפתוח הליך דרך הפקס.

6.

המשיב הודיע כי לאחר עיון בהבהרות המבקשת הוא עומד על עמדתו, ואף ביתר שאת, כי אין כל עילה או הצדקה למתן ארכה, מאחר שלא נמצא שום "טעם מיוחד" המצדיק קבלת הבקשה. המשיב מוסיף וטוען כי סיכויי העתירה לדיון נוסף הינם קלושים, כאשר בבע"מ 2205/09 לא נפסקה כל הלכה, בוודאי לא הלכה חדשה או קשה או כזו הסותרת הלכה קודמת של בית המשפט. כן טען המשיב כי המבקשת נוהגת דרך קבע זלזול בענייני מועדים וכללי פרוצדורה באופן שאין להצדיקו. המשיב אף סבור כי נסיונה של המבקשת לערער על סופיות ההחלטה בעניין הכרזת הקטין כבר אימוץ, כל פעם באיחור ובאמצעות בקשות להארכות מועד, פוגעת בטובת הקטין בכך שהיא מאריכה את המצב של חוסר הוודאות והיעדר יציבות, ואף עשויה לפגוע בהיקלטותו במשפחה המאמצת.

7.

לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984, קובעת כי עתירה לדיון נוסף תוגש תוך 15 ימים מיום מתן פסק הדין. עוד נקבע בתקנה זו, כי רשם רשאי להאריך את המועד, אם הראה המבקש טעם מיוחד לכך. דומה כי הטעם המיוחד עליו מבוססת הבקשה הוא חוסר ידיעתה של המבקשת ושל באת-כוחה אודות פסק הדין והצורך להסדיר את הייצוג המשפטי בלשכה לסיוע משפטי. בנסיבות המיוחדות של המקרה שלפניי, שיקולים אלה מהווים טעם מיוחד כנדרש, גם בשים לב לגישה הקפדנית הנוהגת בבקשות ארכה בקשר עם הליכי דיון נוסף.

8.

כידוע, בשונה מן הכלל הרגיל, מירוץ המועדים להגשת עתירה לדיון נוסף מתחיל ביום מתן פסק הדין, ולא ביום המצאתו לבעלי הדין, בין אם נכחו בעלי הדין כאשר ניתן פסק הדין ובין אם לאו (ראו, בש"א 8160/07 חממי נ' אוחיון (לא פורסם, 1.11.2007); בש"א 7155/06 בן יונה נ' אינסל (לא פורסם, 3.10.2006); בש"א 205/88 בלו סקיי קראוון בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל , פ"ד מב(2) 841)). השוני נעוץ בטיבו המיוחד של הליך הבקשה לדיון נוסף, שהוא הליך חריג במסכת ההתדיינות הרגילה (ראו, בשג"ץ 8611/99 אחינועם נ' מח' הרווחה עיריית הרצליה (לא פורסם, 28.3.2000)). ייחודיות ההליך, הפותח פתח לדון פעם נוספת בפסק דין של בית המשפט העליון, אשר בעיקרון הינו סופי, היא שמצדיקה תחימה חדה של המועד להגשת הליך. יש לזכור עם זאת כי הקביעה כי המועד להגשת עתירה לדיון נוסף נמנה מיום מתן פסק הדין עלולה להביא למצב בו לבעל הדין לא הייתה אפשרות מעשית להגיש את ההליך בזמן הקבוע לכך (ראו, בש"ם 487/09 בוקריס נ' קורקוס (לא פורסם, 24.3.2009)). אשר על כן, מקום בו נבצר מבעל דין להגיש עתירה לדיון נוסף במועד בשל אי ידיעתו על פסק הדין ואי קבלתו לידיו זמן סביר לפני תום המועד, עשוי לקום "טעם מיוחד" (ראו, בשג"ץ 7596/02 מריו נ' משרד הפנים (לא פורסם, 10.10.2002)). בבחינת השיקולים האם להאריך את המועד תילקח בחשבון גם השאלה האם מתן פסק הדין שלא בנוכחות הצדדים לווה במתן הודעה מראש לצדדים אודות המועד בו יינתן פסק הדין ויעמוד לרשותם באינטרנט ובמזכירות (השוו, בש"א 5848/00 מלימובקה נ' ידיעות אחרונות בע"מ (לא פורסם, 6.8.2001)). שיקולים נוספים שיילקחו בחשבון הם מהותו של האינטרס העומד על הפרק, כמו גם האינטרסים הנגדיים של בעלי הדין האחרים, ובראשם אינטרס ההסתמכות והציפייה ביחס לסופיות ההליכים (ראו, בש"א 6708/00 אהרן נ' אהרן , פ"ד נד(702 (4)). י ש גם לזכור, כי כאשר מ דובר

במבקש דל אמצעים, אשר נזקק לארכה לשם הסדרת ייצוגו המשפטי, הרי שנוכח חשיבותה של זכות הפניה לערכאות, ינתן משקל רב לאינטרס שלו לקבל סיוע משפטי נאות (ראו, בש"א 5591/04 רונן יורם נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסם, 29.6.2004)).

9.

אין חולק כי האיחור בהגשת ההליך במקרה שלפניי הוא איחור ממושך של כחודשיים ימים. עם זאת, טענת המבקשת כי נודע לה על פסק הדין מיום 22.4.2009 רק ביום 12.6.2009, למעלה מחודש ומחצה לאחר שניתן, לא נסתרה. מעיון בתיק בית המשפט עולה כי פסק הדין ניתן מבלי שהמבקשת קיבלה הודעה מראש אודות המועד בו יינתן פסק הדין. המבקשת – באמצעות באת-כוחה בבקשה לרשות ערעור – החלה לפעול להסדרת הייצוג המשפטי מיד עם היוודע לה אודות פסק הדין. לדבריה, היא ניסתה להגיש את ההליך כשבועיים לאחר שהתקבל כתב המינוי מטעם הלשכה לסיוע משפטי. במצב דברים זה, מרבית תקופת האיחור בהגשת ההליך אינה צריכה להיזקף לחובתה של המבקשת. לכך יש להוסיף כי מהות העניין העומד על הפרק – שלילת זכויות ההורות של המבקשת כלפי בנה הקטין – מחזקת את הצורך להכיר בנסיבות שפורטו כמקימות "טעם מיוחד" להארכת מועד. יש לזכור כי הערעור נשוא ההליך מופנה כנגד עצם ההכרזה על הקטין כבר אימוץ, כך שאנו מצויים עדיין בשלב המשנה הראשון של הליך האימוץ, בו נבחנת השאלה אם מתקיימת עילה להכרזתו של קטין כבר אימוץ (ראו, בע"מ 6930/04 פלונית ופלוני המיועדים לאימוץ הקטין נ' האב הביולוגי , פ"ד נט(1) 596)). בשלב זה יש לייחס את מלוא המשקל לזכותם של הורים לקשר עם ילדיהם (ראו, ע"א 522/87 פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד מא(4) 436, 440). בשונה משלב המשנה השני, מרכז הכובד מצוי בשאלת המסוגלות ההורית וטובת הילד, כשלעצמה, אינה מהווה שיקול מרכזי (ראו, ע"א 546/89 פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד מה(1) 185, 207). לבסוף, אשר לסיכויי ההליך, אין בידי לקבוע כי אלה נמוכים באופן המצדיק את דחיית הבקשה, בשים לב לחילוקי הדעות שנתגלעו בפסק הדין. במצב דברים זה שוכנעתי כי יש להאריך את המועד להגשת הבקשה לדיון נוסף עד למועד הגשתה בפועל.

הבקשה מתקבלת. ההחלטה תתויק בתיק הבקשה לדיון נוסף.