בש"פ 25/10 מוסא דכה נ. הועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב -יפו

1.

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף על פסק-דינו של בית-משפט זה בבג"צ 2885/08 (כב' השופטים לוי, רובינשטיין ודנציגר). פסק הדין ניתן לאחר שהמשיבה קיבלה רשות ערעור והתיק נדון כערעור. בפסק-הדין קיבל בית-משפט זה את ערעור המשיבה, והורה כי פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יתבטל וכי פסק-דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בדבר ביצוע צו הריסה של תוספת בנייה שהמבקש בנה בדירתו ללא היתר כדין, ישוב על כנו. פסק-הדין ניתן ביום 22.11.2009. הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 3.1.10.

2.

בבקשתו וכן בתשובתו מיום 18.2.2010 טען המבקש, כי האיחור בהגשת ההליך נבע ממחלת בא כוחו אשר מנעה ממנו הגשת העתירה במועדה. עוד נטען, כי מחלת בא-כוח המבקש עיכבה את המגעים להצטרפותה של האגודה לזכויות האזרח לייצוג משותף של המבקש. בנוסף נטען, כי פסק הדין הומצא למשרד בא כוח המבקש רק ביום 29.11.09 וכי לא נמסרה מראש הודעה על מועד מתן פסק הדין. לבסוף, טען המבקש כי המדובר בהליך שסיכוייו גבוהים נוכח חשיבות ההלכה שנקבעה בפסק-הדין נשוא ההליך, וההיבט העקרוני החורג מעניינו של המבקש. לפי הטענה, סיכויי ההליך מתחזקים נוכח המחלוקת שנתגלתה בהכרעת הערכאות השונות בגלגוליו השונים של התיק. המשיבה התנגדה לבקשה הן בשל היעדר "טעם מיוחד" לאיחור והן בשל סיכוייו הנמוכים של ההליך.

3.

לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים, באתי למסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להידחות. בהתאם לתקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984, על עתירה לדיון נוסף להיות מוגשת תוך 15 ימים ממועד מתן פסק הדין, ולא ממועד המצאתו. עוד נקבע בתקנה זו כי רשם רשאי להאריך את המועד האמור, בהתקיים טעם מיוחד לכך. כידוע, הגישה לעניין קיומו של טעם מיוחד למתן אורכה להגשת בקשה לדיון נוסף היא קפדנית ומצמצמת. זאת נוכח טיבו המיוחד של הליך הבקשה לדיון נוסף, שהוא הליך חריג במסכת ההתדיינות הרגילה בהיותו פותח פתח לדון פעם נוספת בפסק-דין של בית המשפט העליון, שבעיקרון הינו סופי (ראו: בש"א 5681/09 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 27.7.2009)).

4.

בנסיבות העניין שלפניי, לא מצאתי טעם מיוחד להאריך את המועד כמבוקש. המדובר באיחור ניכר בהגשת ההליך העומד למעלה משלושה שבועות – כמעט כפליים מן התקופה הקבועה בדין. האסמכתאות שהובאו לעניין מחלת בא-כוח המבקש - אישורי מחלה מרופא משפחה - אינם מעידים כשלעצמם על חוסר תפקוד מן הסוג המצדיק איחור כה ניכר בהגשת ההליך. זאת ועוד; האסמכתאות מתייחסות רק לחלק מתקופת הזמן הרלוונטית, ואין בהן כדי להסביר מדוע נמנע מבא-כוח המבקש להגיש את ההליך בימים בהם לא היה מושבת מעבודה. אוסיף, כי אין באסמכתאות האמורות כדי לספק הסבר משכנע מדוע נבצר מבא-כוח המבקש (ואף מהאגודה לזכויות האזרח), להגיש בקשה להארכת מועד בגדר המועד הקבוע בדין להגשת ההליך, וזאת למצער עד לגיבושה של עתירה מפורטת לדיון נוסף. במצב דברים זה, הסתמכותה של המשיבה על סופיות ההליכים הינה בעלת משקל. ואמנם, כפי שצוין על-ידי המשיבה בתגובתה - רובו של צו ההריסה כבר הושלם, נוכח ביטולו של צו עיכוב הביצוע במסגרת פסק-דינו של בית-משפט זה. בסיום דברים אלה יצוין, כי סיכוייו הלכאוריים של ההליך אינם נחזים להיות טובים. על-פני הדברים, ספק אם המקרה דנן בא בגדר המקרים החריגים ויוצאי הדופן שבהם יש מקום לקיים דיון נוסף, לאחר שהעניין הוכרע פה-אחד בידי הרכב של שלושה שופטי בית המשפט העליון בפסק דין מפורט ומנומק המתייחס להשלכות העומק והרוחב של הסוגיה, וההולך בתלם הלכות קיימות.

5.

אשר על כן, ונוכח מכלול הטעמים האמורים, הבקשה להארכת מועד להגשת דיון נוסף נדחית.