בש"א 226/06 גן הדר קורפורשיין חברה זרה פעילה נ. הממונה על המרשם

לפני בקשה להארכת מועד בהליך שבכותרת.

1.לצורך בחינת הבקשה אשרטט בקצרה את ההליכים שקדמו לה. המבקשת היא חברה זרה הרשומה בישראל. בשנת 2000 הגישה המבקשת תובענה בדרך של המרצת פתיחה (ה"פ 1621/00) לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו במסגרתו בקשה פסק דין המצהיר כי החלטות בית משפט אמריקני, במסגרתן מונה עו"ד רוס ככונס נכסים, מאפשרות לה למכור בישראל מקרקעין שבבעלותה ( להלן: הנכס ). הבקשה נדחתה, שכן בית המשפט קבע, כי החלטות בית המשפט האמריקני בעניין כינוס נכסי החברה המצויים בישראל הן החלטות מסוג in rem שאינן ניתנות לאכיפה וכפועל יוצא אין להכיר בתוקפן ( להלן: פסק דינה של השופטת צ' ברון ) . ביום 22.5.03 הגישה המבקשת בקשה ללשכת המפקחת על רישום המקרקעין לרישום הערת אזהרה על יסוד חוזה מכר שבמסגרתו נמכר הנכס למשיבה 2. העסקה הנטענת בוצעה בניו יורק באמצעות כונס הנכסים, עו"ד רוס. הבקשה נדחתה בהסתמך על פסק דינה של השופטת צ' ברון. המפקחת סברה כי דחיית הבקשה לאכיפת החלטת בית המשפט האמריקני משמעותה שאין להכיר גם בתוקף ההחלטה המסמיכה את כונס הנכסים למכור את נכסי החברה. הממונה על המרשם דחתה ערר שהוגש על החלטה זו. ערעור שהגישה המבקשת על החלטת הממונה על המרשם, נשוא ההליך שבכותרת, נדחה (להלן: פסק דינה של השופטת ש' דותן ) . נפסק, כי להוכחת כשרותו של עו"ד רוס להתקשר בעסקה בשמה של המבקשת מסתמכות המבקשות על החלטת בית המשפט האמריקני, ולנוכח פסק דינה של השופטת צ' ברון לא ניתן להסתמך על החלטה זו, לא לצורך העברת בעלות בנכס ולא לצורך רשום הערת אזהרה.

2.ביום 2.10.05 הגישה המבקשת בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דנה של השופטת ש' דותן. במסגרת ערעורה, טענה המבקשת כי הערעור לא קובל לרישום בשל עמדת המזכירות כי ההליך המתאים לתקוף את החלטת בית המשפט קמא הינו הגשת בקשת רשות לערער. וכי המועד להגשת ההליך חלף. ב"כ המבקשת טען כי לדעתו מדובר בערעור בזכות, אולם עקב סירוב במזכירות לקבל את הערעור לרישום, הוגשה על ידו בקשה להארכת מועד. בהחלטתי מיום 15.12.05 קבעתי כי הדרך הנכונה לתקיפת החלטת בית המשפט המחוזי היא באמצעות הגשת בקשת רשות לערער. נוכח התוצאה אליה הגעתי, אפשרתי למבקשת להגיש בקשה להארכת מועד.

3.ב"כ המבקשת הגיש בקשה להארכת מועד אשר לא היתה אלא העתק מתוקן של בקשתו הקודמת להארכת מועד להגשת ערעור. במסגרת בקשה זו, נטען כי עומדת למבקשת זכות לערער על החלטת בית משפט קמא. באת כח המשיב 1 (להלן: המשיב) התנגדה לבקשה. לטענתה, לא ניתן להציג את עמדת המבקשת, לפיה מוקנית לה זכות ערעור, כטעם מיוחד להארכת מועד לאחר שעמדתה זו נדחתה בהחלטתי הנ"ל. לפנים משורת הדין, זימנתי את הצדדים לדיון לפני על מנת לאפשר למבקשת להבהיר את עמדתה וכן על מנת לבחון את נכונות המשיב להסכים לבקשה, בכפוף לפסיקת הוצאות מתאימות, בשים לב לכך שהאיחור נבע מטעות שבדין (ראו דברי כב' הרשם ב' אוקון בבש"א 6708/00 יוסף אהרון נ' אמנון אהרון , פ"ד נד (4) 702 לעניין התקלות העלולות להגרם עקב השוני במועדים להגשת הליכים שונים). בדיון שנערך לפני טען ב"כ המבקשת כי טעותה לעניין דרך תקיפת פסק הדין היתה טעות סבירה ועל כן יש להיעתר לבקשתה להארכת מועד. המשיב התנגד לבקשה, בין היתר נוכח טענתו כי סיכויי ההליך קלושים.

4.לאחר ששקלתי בדבר, ונוכח עמדת ב"כ המשיב, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות מהטעמים המצטברים הבאים. ראשית , אכן, הגישה כיום הינה כי טעות שבדין עשויה להקים, בנסיבות מסוימות, טעם מיוחד להארכת מועד. אולם, על מנת שטעות שבדין תצדיק היעתרות לבקשה, יש להשתכנע כי הטעות היא טעות סבירה. ההלכה בעניין דרך תקיפת החלטת בית המשפט המחוזי בערעור על הממונה על המרשם היא הלכה אשר הובהרה לפני שנים רבות בפסיקה (ב"ש 101/86 יעקב נזי נ' הממונה על המרשם , תק-על 87(2), 204). ב"כ המבקשת לא הציג לפני נימוקים אשר היה בהן כדי לשכנע בסבירות הטעות בנסיבות העניין. אוסיף, כי בהליך קודם שהוגש על ידי ב"כ המבקשת לבית משפט זה, בגלגול קודם של הפרשה שלפני, הגיש ב"כ המבקשת בקשת רשות לערער, ומכן שהוא היה מודע להוראות הדין הרלבנטיות. שנית , וזהו העיקר בעיני, לא השתכנעתי כי סיכויי ההליך מצדיקים היעתרות לבקשה. בהודעת הערעור טוען ב"כ המבקשת כי בקשתה לבצע את עסקת המכר מעוגנת בדיני השליחות בעוד פסק דינה של השופטת צ' ברון מעוגן בחוק אכיפת פסקי חוץ, תשי"ח-1958. על פי הנטען, החלטת בית המשפט האמריקני לגבי מינוי עו"ד רוס ככונס נכסים ומכירת הנכס באמצעותו היא החלטה פנימית של המבקשת המתבצעת באמצעות שליח וזאת לאחר שעמדה במכלול התנאים הנדרשים לכך, כגון הוכחת עצם קיומה, כשרותה לבצע את העסקה, החלטתה לבצעה וצירוף ייפויי כוח שאושרו כדין. דא עקא, ברי שעל מנת לבצע את עסקת המכר באמצעות שליח, על רשם המקרקעין להשתכנע כי "השליח" מוסמך לבצע את העסקה לפי הדין הקיים בישראל. במקרה דנן, ייפוי הכוח לביצוע העסקה לא ניתן על ידי המבקשת עצמה, אלא על ידי כונס הנכסים, עו"ד רוס. אם כן, עו"ד רוס לא הוסמך למכור את הנכס על ידי המבקשת אלא סמכותו לכך נבעה מכוח החלטה של בית המשפט האמריקני, קרי החלטה שיפוטית של ערכאה זרה. משנקבע בפסק דין חלוט כי החלטת בית המשפט האמריקני המסמיכה את עו"ד רוס לשמש כונס נכסים לצורך מכירת נכסי המבקשת בישראל אינה אכיפה, ממילא חסרה אותה חוליה המאפשרת לראות בו כשליח של המבקשת לביצוע עסקת המכר. לפיכך, על פני הדברים לא הוכחה כשירותו של עו"ד רוס או מי מטעמו למכור את נכסי המבקשת בישראל (להבדיל ממקרה בו הוא היה מציג יפוי כוח מטעם המבקשת עצמה למכור את הנכס) ובנסיבות אלה, לצורך ההליך שלפני, אין בידי לקבוע כי סיכויי ההליך טובים.

התוצאה היא, שהבקשה להארכת מועד נדחית. נוכח התנהלות ב"כ המבקשת, אשר בעטייה נאלצה באת כוח המשיב להופיע לדיון לפני, ראיתי לנכון לחייב את המבקשת בהוצאות המשיב בהליך זה בסכום כולל של 2,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי רבית והצמדה מעת המצאת החלטה זו ועד לתשלום בפועל.