בש"א 8723/08 יורשי המנוח עלי דיב חליל דיב ואח' נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 5.10.07 (שכותרתה "פסק דין חלקי") (להלן: החלטת בית המשפט קמא). תחילתו של הליך זה בתביעה שהגישו המבקשים לבית המשפט קמא לקבלת פיצויים מהמשיבה בגין הפקעת מקרקעין מידיהם לצרכי ציבור. נטען על ידם כי חלק מהחלקות שהופקעו היו בעלות פוטנציאל "חציבה" ועל כן יש לחשב את הפיצוי בגינן בהתאם לפוטנציאל זה. לבקשת המשיבה, פיצל בית המשפט קמא את הדיון בתובענה, ודן בנפרד בשאלה אם יש לראות בחלקות האמורות כחלקות חקלאיות או שמא כחלקות ל"חציבה". בהחלטתו, דחה בית המשפט קמא את הטענה בדבר פוטנציאל החציבה (הכריה) בחלקות האמורות. על כך הגישו תחילה המבקשים את ע"א 9859/07. בהחלטתי מיום 25.9.08 (במסגרת ע"א 9859/07) קבעתי כי יש לראות בהחלטת בית המשפט קמא משום "החלטה אחרת", אשר הערעור עליה הוא ברשות. לפיכך, הוריתי על מחיקת הערעור ואפשרתי למבקשים להגיש בקשה מנומקת להארכת מועד, וזאת נוכח העובדה כי ההליך דנן הוגש ביום 20.11.07 בעוד שפסק הדין החלקי נתקבל בידם ביום 10.10.07. מכאן הבקשה דנן.

2.

המבקשים טוענים כי איחורם נבע מטעות בתום לב באשר לדין החל, שכן סברו כי החלטת בית המשפט קמא הינה "פסק דין" אשר את הערעור עליו ניתן להגיש בזכות ותוך 45 ימים בעת שהומצא לידיהם. לטענתם, באיחורם לא נפגעה הסתמכות המשיבה שכן עוד בסמוך לקבלת החלטת בית המשפט קמא, הודיעו לה המבקשים על כוונתם לערער עליה. יתר על כן, טוענים המבקשים, כי המשיבה לא התנגדה לכך ואף הסכימה להקפאת הדיון לפני בית המשפט קמא עד להכרעה בערעור. לבסוף, טוענים המבקשים כי סיכויי ההליך טובים.

3.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, טענת המבקשים לפיה לא התנגדה להגשת הערעור אינה נכונה. כפי הנטען, נציגתה בהליך לפני בית המשפט קמא הסכימה לדחיית המשך ההתדיינות עד לאחר היוודע תוצאות ההליך בבית משפט זה, אולם יחד עם זאת העירה למבקשים כי היה עליהם להגיש את ההליך כבקשת רשות ערעור. עוד טוענת המשיבה כי טעותם של המבקשים באשר לדין החל הינה בשאלה פשוטה ביותר שאין כלל מקום לטעות בה. לבסוף, טוענת המשיבה כי סיכויי ההליך אינם גבוהים.

4.

לאחר עיון בחומר שלפני, מסקנתי היא כי דין הבקשה להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט קמא, להתקבל. בהתקיים נסיבות מיוחדות, הכירה הפסיקה בטעות שבדין כ"טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד. הכרה כזו תקום בייחוד בנסיבות בהן לא היתה הסתמכות של הצד שכנגד (ראו: רע"א 9073/01 יהודית פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (לא פורסם, 29.1.02)). בענייננו, המבקשים טוענים כי בסמוך למועד מתן ההחלטה, הודיעו למשיבה כי בכוונתם לערער עליה. טענה זו לא נסתרה על ידי המשיבה, בתגובתה. השאלה אם נאמר למבקשים כי עליהם להגיש בקשת רשות ערעור או ערעור אינה משנה לעניין זה של אי הסתמכות בנסיבות המקרה שכן העיקר הינו הידיעה כי המבקשים אינם משלימים עם החלטת בית המשפט קמא. במצב דברים זה, נראה כי לא יכלה להתגבש למשיבה ציפייה מספקת לסופיות ההליך, וזאת גם בשים לב למשכו הקצר יחסית של האיחור, ולכך שההחלטה נשוא ההליך לא ניתנה במעמד הצדדים. יתר על כן, נראה לי כי בנסיבותיו הספציפיות של המקרה שלפני, הטעות באשר לדין הרלוונטי איננה טעות בלתי סבירה באופן המצדיק דחיית הבקשה ומניעת בירורו של ההליך גופו. טעות מעין זו יכולה להוות בנסיבות המקרה "טעם מיוחד" להארכת המועד המבוקשת. באשר לסיכויי ההליך, נחה דעתי כי אלה אינם נמוכים במידה המצדיקה דחיית הבקשה שלפני.

5.

התוצאה היא, אפוא, כי דין הבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור להתקבל. עם זאת, ובשים לב לטורח שנגרם למשיבה, הן במסגרת ע"א 9859/07 והן בבקשה זו, ובכלל זה האיחור הנוסף בהגשת הבקשה להארכת מועד (לפי החלטתי מיום 23.10.08), ישאו המבקשים בהוצאות המשיבה בסך של 3,500 ₪. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום ההחלטה ועד התשלום בפועל.

6.

תגובת המשיבה לבקשה להוספת ראיה (מיום 5.8.08) תוגש תוך 10 ימים מעת המצאת החלטה זו.