פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בירושלים
בש"ם
5062/13 - א'
לפני:
כבוד הרשמת ליאת בנמלך
המבקשות:
1. עמותת "הכל חינוך"
2. הקליניקה למשפט ומדיניות חוץ, הפקולטה למשפטים
נ ג ד
המשיבים:
1. משרד החינוך
2. עיריית רמת גן
3. מנהל אגף חינוך בעיריית רמת גן
4. שר החינוך
5. מנכ"ל משרד החינוך
בקשה להארכת מועד להגשת ערעור
החלטה
1.
בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב-יפו (כב' סגנית הנשיא ש' גדות) מיום 21.5.2013, בו נדחתה עתירת המבקשות לעניין מדיניות הרישום של המשיבה 2 לכיתות ט' בבתי הספר העל יסודיים בעיר.
בבקשה, אשר הוגשה ביום 15.7.2013, צוין כי פסק הדין הומצא לידי המבקשות ביום 3.6.2013, וכי ביום 11.7.2013 נעשה על ידן ניסיון להגיש את הערעור במזכירות בית המשפט, אך הסתבר להן כי המועד להגשת ההליך חלף שמונה ימים קודם לכן. לטענת המבקשות איחור זה נגרם עקב סברתן בשוגג כי עומדים להן 45 ימים להגשת הערעור, וכי ניצלו את משך הזמן לצורך קבלת האישורים שהיו דרושים להן לשם הגשת ההליך, נוכח אופיין (עמותה וקליניקה משפטית). המבקשות הדגישו בבקשתן את חשיבות הסוגיות שעל הפרק וכי מדובר בהליך שנועד לקדם מטרות חברתיות וציבוריות.
2.
המשיבים 1, 4 ו-5 הודיעו כי אינם מתנגדים לבקשה, בכפוף לכך שלא ייפסקו הוצאות לחובתם אם בסופו של יום יתקבל הערעור (וציינו כי המבקשות הסכימו לתנאי זה).
לעומת זאת המשיבים 2-3 מתנגדים לבקשה. לטענתם הבקשה אינה מגלה "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה, וכי היתה להם ציפיה סבירה ולגיטימית כי לא יוטרדו שוב בעניין. עוד טוענים המשיבים 2-3 כי סיכויי ההליך שהגשתו מתבקשת קלושים.
3.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ושקלתי בדבר החלטתי להיעתר לבקשה.
אכן, תקופת 30 הימים הנתונה לבעל דין להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מנהליים (תקנה 33 לתקנות בתי המשפט לעניינים מ נהליים (סדרי דין), תשס"א-2000) היא בבחינת דין "ידוע וברור" (ראו בש"ם 2691/09 שוורץ ואח' נ' משרד הביטחון - מדינת ישראל , פסקה 3 (119.5.2009)), והצדק עם המשיבים 2-3 כי ככלל טעות במניין הימים אינה מהווה "טעם מיוחד" לאיחור בהגשת הליך ערעורי.
יחד עם זאת, וגם כך נקבע לא אחת, גם כאשר איחור בהגשת הליך ערעורי נובע מטעות שבדין יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו הייחודיות ואין לשלול באופן גורף מתן ארכה (ראו למשל רע"א 9073/01 פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (29.1.2002)). במקרה דנן קיימים מספר שיקולים אשר לגישתי יש בהם להטות את הכף אל עבר מתן ארכה להגשת ההליך.
ראשית, לבקשה צורף תצהיר מטעם מנהלת הקליניקות למשפט ושינוי חברתי באוניברסיטת חיפה וניתן להתרשם ממנו כי במישור הסובייקטיבי אכן מדובר בטעות שאירעה בתום לב וכי טענת הטעות שהעלו המבקשות הינה כנה, כך שאין מדובר בזלזול בהוראות הדין. שנית, המשיבים 3-2 טוענים אמנם כי התגבש בעניינם אינטרס סופיות, אך מעבר לכך לא טענו, וממילא לא הוכיחו, כי נגרם להם נזק מהותי בגין האיחור בהגשת ההליך או כי שינו מצבם לרעה בזמן שחלף. שלישית, משך האיחור (8 ימים) אף שאינו זניח אינו ממושך מאוד, ולצד כל אלו ראוי ליתן בהקשר דנן משקל לעמדת המשיבים 1, 5-4 וכן למהות ההליך אשר הגשתו מתבקשת - ערעור בזכות על פסק דין המעלה סוגיות ציבוריות-חברתיות, אשר מבלי להביע כל עמדה לגבי סיכוייו לגופו, סבורני כי אין מקום לחסום את דרכן של המבקשות מלהגישו ומלהעלות את טענותיהן בעניין בבית משפט זה.
אשר על כן ולאחר שאיזנתי בין כלל השיקולים הצריכים לעניין, החלטתי לקבל את הבקשה. נוכח מיהותן של המבקשות ומהות ההליך מצאתי שלא לעשות צו להוצאות.
המזכירות תפתח תיק עע"ם ותתייק בתיקי השופטים את הודעת הערעור, הבקשות שצורפו וכן את תגובת המשיבים 1, 4 ו-5 לבקשה (וזאת בשים לב להסכמה הדיונית המופיעה בה לעניין ההוצאות, מבלי להביע עמדה לגופה). כן תתייק המזכירות בתיקי השופטים את החלטתי זו.
ניתנה היום, כ"ה באב תשע"ג (1.8.2013).
ליאת בנמלך
ר ש מ ת