בש"א 8247/10 גני עינב (בניה מעולה ) בע"מ נ. יאיר בן דוד

1.

לפניי בקשה להארכת מועד להגשתה של בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 15.4.2010 (כב' השופטת ר' שטרנברג-אליעז), במסגרתה נדחתה בקשת המבקשים להצהיר כי פסק הבוררות שניתן בתום הליך בוררות בין הצדדים יבוטל. ברקע הדברים יצוין כי טרם הגשת הבקשה שלפניי הגישו המבקשים לבית-משפט זה ערעור על ההחלטה האמורה (ע"א 3931/10; להלן גם: הערעור הראשון ). בהחלטתו מיום 2.11.2010 קבע כב' הרשם שני כי דין הערעור הראשון להימחק על הסף באשר דרך ההשגה המתאימה על החלטת בית-המשפט המחוזי היא בקשת רשות ערעור בהתאם להסדר הקבוע בסעיף 38 לחוק הבוררות, התשכ"ה-1968 (להלן: חוק הבוררות ). ערעור על החלטת הרשם נדחה בפסק-דינו של כב' השופט ג'ובראן מיום 5.12.2010 (בש"א 8538/10). בהתחשב בכך, הוגשה הבקשה דנן להארכת מועד להגשת ערעור ברשות. לטענת המבקשים, יש מקום להאריך את המועד להגשתה של בקשת רשות ערעור, באשר האיחור נובע מטעות שבדין לעניין סיווג ההליך, אשר לפי הטענה נבעה מספקות משפטיים ממשיים בעניין דרך ההשגה המתאימה בנסיבות העניין. המשיב מתנגד לבקשה.

2.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להתקבל, תוך הטלת הוצאות על המבקשים. אבאר את דבריי.

בהתאם להלכה הפסוקה, טעות שבדין עשויה בנסיבות מתאימות להוות "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת הליך ערעורי. זאת בהתחשב בגישה המרוככת יחסית שהונהגה בהקשר האמור (ראו: רע"א 9073/01 פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (לא פורסם, 29.1.2002) ). עם זאת, לא בכל מקרה תקים טענת טעות שבדין "טעם מיוחד" להארכת מועד. ראוי לבחון בכל מקרה לפי נסיבותיו האם מדובר בטעות שלא ניתן היה להימנע ממנה בדרכים סבירות או לגלותה באמצעות בירור שיגרתי (ראו: בש"א 4936/06 ארוך נ' כלל פיננסים ניהול בע"מ , פס' 8 (לא פורסם, 25.9.2006); בש"א 9953/02 שאוליאן נ' אפרמיאן (לא פורסם, 10.2.2003); ע"א 4777/05 שפיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.9.2005)). בנסיבות המקרה דנן, אף אם אקבל את טענת המבקשים כי טעותם בדבר סיווג ההליך נבעה מהתלבטות משפטית בסוגיה, מתעוררת תהייה האמנם היתה זו טעות סבירה. הספק מתעורר בהתחשב בכך שזמן לא רב לפני הגשת הערעור הראשון על-ידי המבקשים, קבע כב' הרשם שני כי העובדה שהחלטה של בית-משפט מחוזי ניתנה במסגרת המרצת פתיחה שבה נתבקש סעד הצהרתי לגבי בטלותו של פסק-בוררות (ולא במסגרת הליך של בקשה לביטול פסק בוררות לפי סעיף 24 לחוק הבוררות), אין בה כשלעצמה כדי לשלול את תחולתו של סעיף 38 לחוק הנ"ל, על רקע הגישה הפרשנית המרחיבה הנוהגת לגביו (ראו: רע"א 169/10 באבאזדה נ' באבאזדה (לא פורסם, 28.3.2010)). התהייה האמורה מתחזקת בהתחשב בכך שבהמרצת הפתיחה שהגישו המבקשים לבית-המשפט המחוזי, נשזרו טענות ועילות חלופיות מחוק הבוררות, באופן המחליש את טענתם לפיה טעו באופן סביר לחשוב כי להליך זיקה קלושה בלבד לחוק הנ"ל. (לפירוט הטעמים לתחולת סעיף 38 לחוק הבוררות על נסיבות המקרה, ראו החלטת כב' הרשם שני בע"א 3931/10 הנ"ל, אשר כאמור ערעור עליו נדחה בפסק-דינו של כב' השופט ג'ובראן בבש"א 8538/10 הנ"ל).

3.

על-אף הספקות האמורים, ראיתי להיעתר לבקשה להארכת מועד וזאת בשל שני טעמים מצטברים: ראשית , המבקשים הגישו את הערעור הראשון לבית-משפט זה בתוך תקופת 30 הימים להגשתה של בקשת רשות ערעור. (בהתייחס לטענות המשיב, יובהר כי התקופה האמורה נמנית ממועד המצאת החלטתו של בית-המשפט המחוזי לידי המבקשים, ולא ממועד מתן ההחלטה). יוצא, אפוא, כי המשיב ידע במועד הקבוע לכך בדין על רצונם של המבקשים להשיג על ההחלטה הנדונה של בית-המשפט קמא, ולפיכך לא גיבש ציפייה כי לא יוטרד בהליכי ערעור בעניין. שנית , המשיב התנגד למתן האורכה המבוקשת בטענה כי הגיש תביעה לבית-משפט השלום כנגד המבקש 3 על-בסיס פסק-הבוררות בין הצדדים. לטענת המשיב, מתן אורכה להגשת בקשת רשות ערעור על-מנת לברר את טענות המבקשים המעוניינים בביטול פסק-הבוררות, עלולה לעכב את בירור תביעתו בבית-משפט השלום ובכך ייגרם למשיב נזק כבד. שקלתי טענה זו אולם לא מצאתי כי בכוחה להצדיק את דחיית הבקשה להארכת מועד. כך הוא הדבר, שכן בין בעלי-הדין קיים הליך אחר שתלוי ועומד בבית-משפט זה – רע"א 3522/10. המדובר בבקשת רשות ערעור על החלטה קודמת של בית-המשפט המחוזי לפיה נדחתה בקשת המבקשים לביטול אותו פסק-בוררות בטענה שהושג במרמה. בהתאם להחלטת כב' השופט דנציגר מיום 15.11.2010, הועברה בקשת רשות הערעור האמורה לדיון בפני הרכב, ובירורה מצוי בשלבים התחלתיים. יוצא שממילא תלוי ועומד בבית-משפט זה הליך ערעורי בין הצדדים בנוגע לתוקפו של פסק-הבוררות הנדון. לפיכך, מתן אורכה להגשת ערעור ברשות על החלטת בית-המשפט המחוזי נשוא ההליך שלפניי אינו צפוי, כשהוא לעצמו, לעכב את בירור התביעה שהגיש המשיב בבית-משפט השלום, וזאת בהתחשב בקיומה של בקשת רשות ערעור שכבר תלויה ועומדת בבית-משפט זה בנוגע לאותו פסק-בוררות (רע"א 3522/10 הנ"ל).

4.

שקלול הטעמים האמורים הביאני למסקנה כי התוצאה המידתית והמאוזנת בנסיבות העניין היא להתיר למבקשים אורכה להגשת בקשת רשות ערעור (לאחר שהגישו ערעור בזכות בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ערעור ברשות), אולם זאת תוך פרק-זמן קצר יחסית, ותוך חיובם בהוצאות המשיב בגין הזמן שחלף בשל טעותם ובשל הצורך בהגשת תגובה בהליך שלפניי.

5.

בסיום הדברים יוער כי לא נעלמו מעיניי טענות נוספות שהעלה המשיב בתגובתו, אולם לא מצאתי שיש בהן כדי להוביל לדחיית הבקשה להארכת מועד. כך למשל, ספק אם היה על הבקשה דנן להיתמך בתצהיר כנטען על-ידי המשיב, וזאת בהתחשב באופי הטענות שהועלו במסגרת הבקשה, ובהתחשב בחומר שהובא בפני בית-המשפט (ראו: ע"א 8160/01 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' פאן אל-א סחר בינלאומי פ' א' (בפירוק) , פ"ד נז(6) 597, 603 (2003)). יוער כי אף אם היה מקום לתמוך את הבקשה להארכת מועד בתצהיר כנטען על-ידי המשיב, הרי בנסיבות העניין ונוכח אופי הטענות שהעלו המבקשים, לא שוכנעתי כי העדר התצהיר היווה פגם המצדיק את איוּן ההליך שלפניי (ראו: תקנה 526 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). עוד אוסיף כי טענות המשיב בדבר חוסר תום-לב ושימוש לרעה בהליכי משפט מצד המבקשים, שמורות לו במסגרת הדיון בבקשת רשות הערעור לכשתוגש, ואין בהחלטתי זו כדי להכריע בהן.

6.

אשר על כן, ונוכח מכלול הטעמים האמורים, ניתנת בזאת למבקשים אורכה להגשתה של בקשת רשות ערעור תוך 7 ימים מעת המצאת החלטה זו. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבים בהליך שלפניי בסך 2,500 ש"ח.