ע"א 3931/10 גני עינב (בניה מעולה) בע"מ נ. יאיר בן דוד

לפניי שאלה של סיווג – ערעור בזכות או ערעור ברשות.

הערעור שבכותרת נסב על החלטה של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 15.4.2010, לדחות את הבקשה שהגישו המערערים, בדרך של המרצת פתיחה, להצהיר על בטלותו של פסק-בוררות (ה"פ 45339-03-10). בית המשפט המחוזי נימק את החלטתו בזו הלשון: "התובענה בה"פ 8510-09, נדחתה ב- 6.4.10 לגופה. לאור האמור אין מקום לבקשות נוספות הקשורות אל התובענה". יוסבר, כי גם בהמרצת הפתיחה שמספרה 8510-09 התבקש בית המשפט המחוזי לבטל את פסק-הבוררות, אולם הבקשה נדחתה ובית המשפט אישר את פסק הבוררות.

המערערים הגישו שני הליכי-השגה לבית משפט זה: האחד על דחיית ה"פ 8510-09, והאחר על דחיית ה"פ 45339-03-10. ההליך הראשון (רע"א 3522/10)

הוגש כבקשת רשות ערעור, וסיווג זה אושר בהחלטתי מיום 16.6.2010. ההליך השני – הוא ההליך שבכותרת – הוגש כערעור בזכות, והשאלה שלפניי היא האם אמנם עומדת למערערים זכות ערעור במקרה זה. המערערים סבורים כי עומדת להם זכות כזו. לדבריהם, בעוד שההליך בה"פ 8510-09 מבוסס על הטענה כי פסק-הבוררות הושג במרמה, לאמור: על עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(10) לחוק הבוררות, התשכ"ה-1968 (להלן: חוק הבוררות ), הרי שההליך בה"פ 45339-03-10 מבוסס על הטענה כי המערערות 1 ו- 2 כלל לא חתמו על הסכם בוררות עם המשיב, ולא היו צד להליך הבוררות, ולכן פסק-הבוררות ניתן בחוסר סמכות כלפיהן. טענה אחרונה זו, לדעת המערערים, כלל אינה באה בגדרי חוק הבוררות, ועל כן לא קמה תחולה להוראת סעיף 38 לחוק הבוררות שלפיו ערעור על החלטה של בית המשפט לפי חוק הבוררות טעון רשות.

לאחר ששקלתי בדבר באתי למסקנה כי במקרה זה היה על המערערים להגיש בקשת רשות ערעור.

המסגרת הנורמטיבית לבחינת הסוגיה הוצגה בהחלטתי ברע"א 169/10 באבאזדה נ' באבאזדה (טרם פורסם, 28.3.2010). שם נקבע, על-יסוד ניתוח פסיקתו של בית המשפט העליון, כי העובדה שהחלטת בית המשפט המחוזי ניתנת במסגרת המרצת פתיחה שבה נתבקש סעד הצהרתי לגבי בטלותו של פסק-בוררות, ולא במסגרת הליך של בקשה לביטול פסק בוררות לפי סעיף 24 לחוק הבוררות, אין בה כשלעצמה כדי לשלול את תחולתו של סעיף 38 לחוק הבוררות. השאלה המרכזית היא האם מדובר בהחלטה שניתנה בהליך אשר במרכזו עומדים ענייני בוררות הכפופים להסדר המשפטי המהותי של חוק הבוררות.

בענייננו, הוגשו כאמור שני הליכי המרצת פתיחה בבית המשפט המחוזי – שניהם נועדו להביא לביטולו של פסק-הבוררות. ההליך הראשון (ה"פ 8510-09) בוסס כל-כולו על העילה הקבועה בסעיף 24(1) לחוק הבוררות, ועל רקע זה קבעתי כי מדובר בהחלטה לפי חוק הבוררות שהערעור עליה – לפי סעיף 38 לחוק – טעון רשות. אשר להליך נשוא ההליך שבכותרת, עיון בהמרצת הפתיחה שהגישו המערערים לבית המשפט המחוזי מלמד כי גם בה נשזרו טענות ועילות (חלופיות) מחוק הבוררות. אומר מיד – אין בכוונתי להרחיב את הדיבור באשר למיקומה הנכון של טענת אי-הסמכות שמעלים המערערים במקרה המסוים שלפניי (האם בגדרי עילות הביטול שבסעיף 24 או שמא מחוץ להוראות חוק הבוררות). שאלה זו נוגעת בערעור לגופו וההליך שלפניי אינו המסגרת המתאימה לבירורה. לצורך קביעת תחולתה של הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות די שאציין כי אף לשיטתם של המערערים – כפי שהיא באה לידי ביטוי בהמרצת הפתיחה שהגישו – לא מדובר בהליך המנותק לחלוטין מהמסגרת של חוק הבוררות. כך, למשל, בהמרצת הפתיחה נטען כי מגבלת הזמן להגשת בקשת ביטול הנקובה בסעיף 27 לחוק אינה חלה במקרה הנדון, בין היתר משום שקמה עילה לביטול הפסק לפי סעיף 24(10) לחוק הבוררות. בהמשך המרצת הפתיחה נטען כי במקרה הנדון מתקיימות שבע מתוך עשר עילות הביטול המעוגנות בסעיף 24 לחוק הבוררות. לאחר מכן, פעם נוספת, הועלתה הטענה החלופית שלפיה "בקשה זו מוגשת מכוח סעיף 24(10) לחוק הבוררות...", והטענה לחלופי-חילופין כי מתקיימות עילות נוספות לפי חוק הבוררות. יצוין כי גם בחלק מאסמכתאות שהובאו בהמרצת הפתיחה, טענת חוסר הסמכות מצאה את ביטוייה בסעיף 24 לחוק הבוררות.

הנה כי כן, במקרה שלפנינו מדובר בהליך שרגלו האחת – לפי הנטען – מחוץ לחוק הבוררות, אך רגלו האחרת (גם אם רגל קצרה יחסית לטענת המערערים) בתוך חוק הבוררות. ברי אפוא כי במקרה זה בית המשפט המחוזי התבקש – ולוּ לחלופין – לבטל את פסק-הבוררות לפי הוראות חוק הבוררות (כפי שהתבקש לעשות גם במסגרת ה"פ 8510-09), ואין בטענה כי הדבר נעשה "למען הזהירות" כדי לאיין את עצם קיומה של הבקשה. בעל-דין הבוחר להשתית את בקשתו, בין היתר, על עילת-ביטול לפי חוק הבוררות – כלומר עותר כי בית המשפט יבטל את הפסק מכוח הסמכות הנתונה לו בחוק הבוררות – אינו יכול אחר-כך לפתור את עצמו מן ההשלכות שיש לבחירתו זו מבחינת תחולתה האפשרית של הוראת סעיף 38.

לכך מתווסף נתון נוסף, והוא שבית המשפט המחוזי דחה את המרצת הפתיחה נשוא ההליך שבכותרת (ה"פ 45339-03-10) לאור דחייתה של ה"פ 8510-09, ובציינו כי "אין מקום לבקשות נוספות הקשורות אל התובענה". כזכור, ה"פ 8510-09 התבססה על העילה לפי סעיף 24(10) לחוק הבוררות, ומשנדחתה הבקשה להצהיר על בטלותו של פסק-הבוררות, אושר הפסק לפי סעיף 28 לחוק הבוררות. משמע, בית המשפט המחוזי דחה את ה"פ 45339-03-10 לאור החלטתו הקודמת לדחות את הבקשה לביטול פסק-הבוררות לפי חוק הבוררות, ולאשר את פסק הבוררות; בית המשפט אף ציין כי "אין מקום לבקשות נוספות הקשורות אל התובענה " [ההדגשה הוספה – ג' ש']. נראה אפוא כי בית המשפט המחוזי עצמו לא מצא לנכון להתייחס לה"פ 45339-03-10 כהליך המנותק מהמסגרת של חוק הבוררות, אלא ראה בו הליך שקשור בהליך הקודם שנסתיים באישור פסק-הבוררות לפי סעיף 28 לחוק הבוררות.

מכל הטעמים שנזכרו בהצטברם-יחד, ובשים לב לפרשנותה הרחבה של הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות בפסיקתו של בית משפט זה (ראו ע"א 4886/00 גרוס נ' קידר , פ"ד נז(5) 933 (2003); ע"א 4426/09 ד"ר וינברג נ' עו"ד דורון (לא פורסם, 6.7.2009); בש"א 6477/09 ד"ר וינברג נ' עו"ד דורון (לא פורסם, 31.3.2010)), סבורני כי הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 15.4.2010 טעון רשות. משמעות הדבר היא כי דין הערעור שבכותרת להימחק מן המרשם, שכן לא ניתן להסב הודעת ערעור לבקשת רשות ערעור (להבדיל מהכיוון ההפוך – ראו תקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). בנסיבות העניין אני מאפשר למערערים להגיש תוך 10 ימים מעת המצאת החלטה זו בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה. אם תוגש – תידון בקשה זו לגופה. המערערים יישאו בשכר טרחת עורך-הדין של המשיב בסכום של 2,000 ₪.