פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בירושלים
ע"א
825/14
לפני:
כבוד הרשם גיא שני
המערערת:
פנינת מלכי ישראל
נ ג ד
המשיבים:
1. דוד סגל
2. הרב גבריאל נויפלד
3. הרב יעקב פרבשטיין
4. הרב יצחק אוברלנד
הוגש הליך
החלטה
האם עומדת למערערת זכות ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי, שבו נדחתה בקשתה לביטול הליך בוררות, או שמא היה עליה לבקש רשות ערעור, זאת מכוח סעיף 38 ל חוק הבוררות , התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות )? שאלה זו היא המונחת לפניי.
איני רואה צורך לחזור ולפרט את הרקע העובדתי ואת ההליכים שהתקיימו בין הצדדים, ואפנה בעניין זה להחלטתו של כבוד השופט ס' ג'ובראן מיום 10.3.2014, שבה נדחתה בקשתה של המערערת לסעד זמני. אגש אפוא ישירות להכרעה בסוגיות שלפניי.
לאחר עיון בטענות הצדדים, הריני לקבוע כדלקמן:
1.
באשר לטענת המניעות וההשתק שהעלתה המערערת, הרי שאין בה כדי להעלות או להוריד בענייננו. קיומה או היעדרה של זכות ערעור הם פועל יוצא של הוראות החוק (ראו והשוו בג"ץ 87/85 ארג'וב נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון , פ"ד מב(1) 353 (1988)), ואין בעל-דין קונה זכות ערעור מכוח טענה כי הצד שכנגד מנוע או מושתק. לא מיותר להדגיש, כי בענייננו בית המשפט העלה ביוזמתו את שאלת קיומה של זכות ערעור, וביקש את התייחסות הצדדים לעניין זה (ראו החלטתי מיום 12.3.2014). עוד יובהר, כי החלטתי-זו נוגעת אך ורק להליך שבכותרת, ואיני מתייחס להליכים אחרים.
2.
באשר לטענת המערערת בדבר חשיבותה של זכות הערעור, הרי שאין חולק על כך, אולם בכל הנוגע להליכי בוררות, קובע סעיף 38 לחוק הבוררות את הצורך ברשות ערעור, ובית המשפט העליון נקט פרשנות מרחיבה בכל הנוגע לפרשנותה וליישומה של הוראה זו, בהתבסס על התכלית המונחת ביסודה המתקשרת למטרותיו הכלליות של חוק הבוררות (ראו למשל ע"א 4886/00 גרוס נ' קידר , פ"ד נז(5) 933 (2003); רע"א 169/10 באבאזדה נ' באבאזדה (28.3.2010)). ברי כי אמות המידה הפרשניות שהתווה בית המשפט העליון חלות גם בעניינה של המערערת.
3.
ולגופם של דברים: עמדתי היא כי במקרה זה היה על המערערת להגיש בקשת רשות ערעור. כאמור, בית המשפט העליון נקט פרשנות מרחיבה בכל הנוגע למשמעות התיבות "החלטה של בית המשפט לפי חוק זה". נפסק, כי הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות חלה לא רק על החלטות בענייני בוררות המנויים במפורש ב חוק הבוררות , אלא גם על "החלטות חיצוניות" שבמרכזן עומדים ענייני בוררות הכפופים להסדר המשפטי המהותי של חוק הבוררות (ראו עניין גרוס הנ"ל). בענייננו, לא זו בלבד שבלב-ליבו של ההליך בבית המשפט המחוזי עמדו ענייני בוררות, אלא שטענות מסוימות של המערערת נשענות על הוראות מפורשות בחוק הבוררות (ראו הטענות באשר למועדים שבהם יש ליתן פסק בוררות). בכך יש כדי להציב את ההליך בגדרי סעיף 38 לחוק הבוררות, וטענות המערערת כי מדובר בזיקה רופפת לענייני בוררות לא שכנעוני (עוד ראו: ע"א 3931/10 גני עינב (בניה מעולה) בע"מ נ' בן דוד (2.11.2010)).
4.
מן האמור עולה כי המערערת לא הייתה רשאית להגיש הליך של ערעור בזכות. עולה השאלה אם יש מקום למתן ארכה להגשת בקשת רשות ערעור, כפי שעותרת המבקשת לחלופין. לשאלה זו מצאתי להשיב בחיוב, תוך הטלת הוצאות על המבקשת. יובהר: גם אם לדעת המבקשת היה קיים ספק באשר לתחולתו של סעיף 38 לחוק הבוררות, הרי כפי שהובהר לא אחת, במקרים של ספק ראוי ככלל להגיש בקשת רשות ערעור , ולבקש כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכות המסורה לו בתקנות 410 או 410א ל תקנות סדר הדין האזרחי , התשמ"ד-1984 (ראו למשל ע"א 7001/11 רמסול סחר ושיווק בע"מ נ' ניקל (25.10.2011)). מצד שני, המשיב אינו טוען להסתמכות על סופיותו של פסק-הדין, ובהינתן שנושא הסיווג הועלה ביוזמת בית המשפט והמשיב לא טען לכך עד כה (לרבות בתגובתו לבקשה לסעד זמני), לכאורה גם אין בסיס לטענת הסתמכות (מה עוד שלטענת המבקשת היא הודיעה למשיב עוד ביום 12.1.2014 על כוונתה להגיש ערעור). לאור האמור, ובהתחשב במכלול נסיבותיו של העניין, מצאתי לנכון לאפשר למבקשת להגיש בקשת רשות ערעור תוך 5 ימים מעת המצאת החלטה זו. המבקשת תשלם למשיב הוצאות בגין ההתדיינות לפניי בסך של 2,500 ₪.
5.
סיכומם של דברים: ההליך של ערעור בזכות הוגש שלא כדין, אולם מצאתי לנכון ליתן ארכה להגשת בקשת רשות ערעור. מבחינה מעשית, מתבקשת המזכירות לשנות את סיווגו של ההליך מערעור בזכות לבקשת רשות ערעור, והמבקשת תגיש את בקשת רשות הערעור תוך 5 ימים . כמובן, אם לא תוגש בקשת רשות ערעור במועד שנקצב, ייסגר התיק. המבקשת תשלם למשיב הוצאות בסך של 2,500 ₪. החלטה זו תתויק בתיק השופט.
ניתנה היום, כ"ד באדר ב' תשע"ד (26.3.2014).
גיא שני, שופט
ר ש ם