ע"א 4777/05 אריה שפיר נ. מדינת ישראל

בפניי בקשה למחיקת הערעור שבכותרת, וכנגדה בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות לערער.

הערעור הוגש על החלטה של בית המשפט המחוזי, בערעור, אשר הורתה על החזרת הדיון בשאלת הפטור מאגרה לרשם בית המשפט המחוזי. נוכח הוראת סעיף 96(ד) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד – 1984, הדין עם המדינה, הטוענת כי אין למערער זכות ערעור על ההחלטה האמורה. גם על פי ההלכה שנפסקה בעניין בש"א 7338/01 וינברג דורון נ' כהנא, לא עומדת למערער זכות ערעור על ההחלטה האמורה, שכן אין מדובר בפסק דין של בית המשפט המחוזי, המביא את ההליך כולו לכלל סיום. בכותרת החלטתו של בית המשפט המחוזי אין כדי לשנות עובדה זו, ומה גם שככל שהדברים אמורים בהליך הערעורי שהיה בפני בית המשפט המחוזי, המדובר, אמנם, בפסק דין.

מכאן כי דין הערעור להימחק. אשר לבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות לערער. החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה ביום 31.3.05, במעמד הצדדים. ההליך שבכותרת הוגש ביום 19.5.05, היינו – לאחר שחלף פרק זמן ניכר לאחר המועד האחרון להגשת בקשת רשות לערער. המשיבים היו רשאים להניח, במצב זה, כי לא יוטרדו עוד בהליך ערעורי בעניין זה. הטעות בדין, אשר על פי הטענה גרמה להגשת ערעור, ולא בקשת רשות לערער, אינה טעות בלתי נמנעת באופן סביר. הוראת החוק בעניין זה ברורה, והילכת וינברג דורון הנ"ל אינה חלה, על פניה, בנסיבות העניין. זאת ועוד, על פני הדברים קשה למצוא בטענות המערער טעם כללי, החורג מעניינם של בעלי הדין המסויימים, העשוי להצדיק קיומו של דיון ערעורי נוסף בנושא ההתדיינות. במצב זה, לא מצאתי טעם מספיק להאריך את המועד להגשת בקשת רשות לערער, כמבוקש.

הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות.