בש"א 4988/11 אלישע אטיאס נ. עין נטפים מפעלי מים וביוב אילת בע"מ

1.

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת כב' הרשם שני מיום 8.5.2011 בבש"א 2889/11. בהחלטתו דחה כב' הרשם את בקשת המבקש להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, לפיה נדחתה בקשה לאישור תובענה ייצוגית מטעם המבקש.

2.

לטענת בא-כוח המבקש, החלטת כב' הרשם שני הומצאה לידיו ביום 17.5.2011 . בהנחה שכך, תקופת 20 הימים להגשת ערעור על החלטת הרשם הסתיימה ביום 6.6.2011

(ראו: תקנה 400 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). ההליך שבכותרת הוגש ביום 5.7.2011. אף אם אניח לטובת המבקש כי ניסה להגיש את ההליך כבר ביום 3.7.2011

למזכירות בית-המשפט כנטען על-ידו, מדובר באיחור של 27 ימים.

3.

לטענת בא-כוח המבקש, האיחור הנדון נבע מכך שטעה לחשוב כי החלטת כב' הרשם שני היוותה פסק-דין שמועד הערעור עליו הוא 45 ימים. לפי הנטען, רק כאשר ניסה להגיש את הערעור למזכירות בית-המשפט ביום 3.7.2011, התברר לבא-כוח המבקש כי המועד להגשת ערעור על החלטת כב' הרשם הינו 20 ימים. על רקע זה, יומיים לאחר מכן - ביום 5.7.2011 - הוגשה הבקשה להארכת מועד שבכותרת. לטענת בא-כוח המבקש, המדובר בטעות שבדין שנעשתה בתום-לב, ויש בה כדי להצדיק את מתן האורכה המבוקשת. בא-כוח המבקש הוסיף וטען כי סיכויי הערעור טובים וכי קיימת חשיבות ציבורית לאישור התובענה הייצוגית שהמבקש מעוניין בהגשתה ושהיא המונחת בבסיס ההליכים שיזם המבקש. המשיבה מתנגדת לבקשה.

4.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להידחות.

ההליך שבכותרת הוגש באיחור משמעותי של קרוב לחודש ימים. בהתחשב בזמן הרב שחלף, היתה המשיבה רשאית לצפות כי הדיון בעניינה בא אל קיצו. אינני סבורה כי המבקש עמד בנטל להוכיח "טעם מיוחד" שבכוחו להצדיק את האיחור הנדון, תוך פגיעה בצפייתה הלגיטימית של המשיבה לסופיות הדיון. אמת, בית-משפט זה פסק לא אחת כי טעות שבדין עשויה לבסס בנסיבות מסוימות "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת הליך ערעורי, אך זאת כאשר מדובר בטעות שאינה מובנית מאליה ואשר ניתן היה להימנע ממנה באמצעות עריכת בירור סביר (ראו למשל: בש"א 8247/10 גני עינב (בניה מעולה) בע"מ נ' בן דוד (לא פורסם, 16.12.2010) והאסמכתאות המובאות שם). נסיבות כאמור אינן מתקיימות במקרה שלפניי. ראשית , טענת הטעות שבדין לא נתמכה בתצהיר. שנית , הטענה לפיה המבקש טעה לחשוב כי המועד להגשת ערעור על החלטת הרשם הוא 45 ימים (ולא 20 ימים כפי שקובע הדין), אינה בגדר טעות בלתי נמנעת באורח סביר, בשים לב לכך שהמבקש מיוצג על-ידי עורך-דין, ובשים לב לכך שהן סיווגה של החלטה הדוחה בקשה להארכת מועד והן מועדי ערעור על החלטות רשמים, הם בגדר דין ידוע ו מוש רש. אוסיף ואומר כי לאחר שעיינתי בהחלטת כב' הרשם שני, וכן בהודעת הערעור ובבקשה להוספת ראיות חדשות אשר צורפו לבקשה להארכת מועד, לא שוכנעתי כי סיכויי הערעור על החלטת הרשם טובים במידה המצדיקה כשלעצמה את מתן האורכה המבוקשת.

5.

אשר על כן, ונוכח משקלם המצטבר של מכלול השיקולים האמורים, ראיתי להעדיף את צפיית המשיבה לסופיות הדיון ואת האינטרס להצבת גבול להתמשכות ההליכים תוך חיזוק הוודאות והיציבות של המועדים הקבועים בסדרי הדין, על-פני האינטרס של המבקש בבירור ערעורו על החלטת הרשם. הבקשה להארכת מועד נדחית, אפוא. המבקש יישא בהוצאות המשיבה בהליך שלפניי בסך 2,000 ש"ח.