בש"א 2889/11 אלישע אטיאס נ. עין נטפים מפעלי מים וביוב אילת

המבקש חפץ להשיג על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע לדחות את בקשתו לאישור תובענה ייצוגית בעניין גביית כספים עבור צריכת מים על-ידי המשיבה – תאגיד המים בעיר אילת. ההחלטה ניתנה ביום 26.1.2011 ונמסרה לידי בא-כוח המבקש ביום 3.2.2011, כך שהיה עליו להגיש את הערעור עד ליום 20.3.2011. המבקש לא עשה כן, ופנה בבקשה להארכת מועד ביום 11.4.2011, תוך שצירף לה את הודעת הערעור עצמה.

מדובר אם כן באיחור של כשלושה שבועות. המבקש מנמק את האיחור בכך שבא-כוחו אינו מצוי בקו הבריאות. אומר מיד כי בנסיבות העניין לא אוכל להיעתר לבקשה להארכת מועד. ככלל, הנטייה להכיר בנימוק מסוים כ"טעם מיוחד" להארכת מועד גוברת ככל שנימוק זה נעוץ בנסיבות חיצוניות שאינן נתונות לשליטתו של בעל-הדין (ראו בש"א 6402/96 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון נ' מיכקשווילי , פ"ד נ(3) 209 (1996)). כך, למשל, במקום שבו הגשת הערעור התעכבה מחמת מחלה או מוות, עשוי הדבר להיחשב "טעם מיוחד" (ראו בש"א 4719/93 Her Majesty The Queen in Right of Canada

נ' ריינהולד , פ"ד מז(5) 646 (1993)). אלא שבענייננו לא הוכח כי מחלתו של בא-כוח המבקש יצרה מניעה לפנות מבעוד מועד לבית המשפט, ולא שוכנעתי כי קיימת הצדקה להגשת ההליך באיחור ניכר של כשלושה שבועות. אסביר.

בבקשה להארכת מועד נטען בכלליות כי בא-כוח המבקש אינו מצוי בקו הבריאות מזה כחודש ימים, ומקבל טיפול תרופתי הפוגם בריכוז ובערנות. אלא שבבקשה לא הובהר מהו המצב הרפואי שעל-פי הנטען שלל אפשרות לפנות לבית המשפט מבעוד מועד, והאסמכתא היחידה שהוגשה בעניין זה היא אישור מחלה לתקופה של מספר ימים שכולם לאחר חלוף המועד להגשת הערעור (23.3.2011-25.3.2011 ו- 27.3.2011-31.3.2011). לנוכח העמימות בעניין המצב הרפואי, ומשלא ניתן היה להבין מן הבקשה מדוע הוגשה רק ביום 11.4.2011, אפשרתי למבקש להשלים את בקשתו (החלטה מיום 12.4.2011).

ביום 15.4.2011 הגיש המבקש את טיעונו המשלים. אלא שהטיעון המשלים לא מילא את החסר ככל שמדובר בהצגת טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד המבוקשת. מן הטיעון המשלים עולה כי בא-כוח המבקש סובל מזה כחודשיים (ולא חודש כפי שנטען בתחילה) מכאבי ראש, חולשה ועייפות, וכי העניין מצוי בבירור רפואי. אלא שטענות אלה – המנוסחות גם הפעם בכלליות – אינן יכולות להסביר את האיחור המ מוש ך בהגשת ההליך, ומכל מקום אינם מבהירות מדוע המבקש לא מצא לנכון, לכל הפחות, להגיש מבעוד מועד בקשה להארכת מועד לבית המשפט. יובהר כי

כל המסמכים שצורפו הן לבקשה המקורית הן לבקשה המשלימה הם מן התקופה שלאחר חלוף המועד להגשת הערעור. ברי כי תשתית עובדתית זו אינה מספקת בבקשה מן הסוג שלפניי.

הקושי האמור מתעצם נוכח העובדה שאין מחלוקת כי בא-כוח המבקש לא שבת ממלאכתו בתקופה המדוברת. הוא הגיע למשרדו, לדבריו, "כמעט מדי יום", ואף הופיע לדיון בבית משפט השלום. המשיבה מצדה מציינת כי ביום 3.2.2011 הגיש בא-כוח המבקש בקשה נוספת לאישור תובענה ייצוגית כנגדה, ומאז הגיש כמה מסמכים בתיק (כגון תגובה מיום 27.2.2011). יוטעם כי בא-כוח המבקש היה מודע היטב למועד שבו עליו להגיש את הערעור על פסק-הדין של בית המשפט המחוזי. הוא אף פנה לבא-כוח המשיבה ביום 20.3.2011 (היום האחרון להגשת ההליך), וביקש את הסכמתו למתן ארכה קצרה (עד ליום 24.3.2011). אלא שעוד ביום 21.3.2011 הודיעה המשיבה על התנגדותה להארכת המועד (הקצרה) המבוקשת, ומאז חלפו עוד כשלושה שבועות עד שהוגשה לבית המשפט הבקשה להארכת מועד. התנהלות זו אינה מבטאת שקידה ראויה של בעל-דין החפץ להגיש הליך ערעורי, ולא מצאתי לה הצדקה בנסיבות העניין. סיכומו של דבר, לאור הנתונים שלפניי, גם בהנחה שמחלתו של בא-כוח המבקש פגעה במידה מסוימת בתפקודו, הרי שלא הוכח כי נבצר ממנו לנקוט בהליך בבית משפט זה.

בנסיבות האמורות גם אין לקבוע כי המשיבה לא גיבשה הסתמכות על פסק-הדין; אדרבא, נראה כי המשיבה רשאית הייתה לגבש אינטרס לגיטימי כזה, זאת בפרט משלא הוגש ערעור במועד ואף לא ימים אחדים לאחר מכן (כפי שנרשם במכתביו של בא-כוח המבקש). אכן, ברגיל אין בעל-דין יכול להאריך לעצמו את המועד להגשת ערעור על-ידי משלוח מכתב לצד שכנגד, מבלי שהוא טורח לפנות לבית המשפט בתוך המועד הקצוב בדין או למצער בסמוך לאחר מכן (ראו בש"א 9263/04 אלסיבוני נ' כהן (לא פורסם, 8.12.2004)).

לאחר בחינת טענות הצדדים באתי אפוא למסקנה כי לא הוצג טעם מיוחד להארכת המועד המבוקשת. מדעה זו לא שיניתי גם לאחר שעיינתי בחומר שבתיק לרבות בפסק-הדין של בית המשפט המחוזי ובהודעת הערעור.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקש יישא בשכר טרחת עורך הדין של המשיבה בסך של 2,000 ₪.