בש"א 3019/15 מד פארק בע"מ נ. אריאל וימאזור בקרת תנועת וחניה בע"מ

1.

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 3.2.2015, בו נדחתה בקשת המבקשת לאישור פסק בוררות משנקבע כי המסמך נשוא ההליך כלל אינו פסק בוררות. הבקשה הוגשה לאחר שבהחלטתי מיום 12.4.2015 בבש"א 2047/15 דחיתי השגה שהגישה המבקשת על החלטת מזכירות בית המשפט שלא לקבל לרישום הודעת ערעור אותה ביקשה להגיש על פסק הדין, בקובעי כי לא עמדה למבקשת זכות ערעור היות ופסק הדין עוסק בעניינים אשר להם "קשר ענייני הדוק" לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ).

לטענת המבקשת החלטתי מיום 12.4.2015 הגיעה לידיה ביום 21.4.2015, והיא פעלה להגשת הבקשה בזריזות ביום 3.5.2015. המבקשת מדגישה בבקשה כי טעותה היא "טעות סבירה" שאירעה בתום לב.

המשיבה מתנגדת לבקשה. בין היתר טוענת המשיבה כי המבקשת לא פעלה בזריזות המתחייבת להגשת הבקשה לאחר שהשגתה נדחתה, וכי הטעות שהובילה לאיחור היא טעות שניתן היה להימנע ממנה בקלות. כן טוענת המשיבה כי נוכח תוצאת פסק הדין מונה בורר ובין הצדדים מתנהל הליך המצוי בשלב מתקדם, ועל כן מדובר במעשה עשוי והעניין נשוא ההליך שהגשתו מתבקשת הפך תאורטי, ועוד נטען כי סיכויי ההליך קלושים.

2.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שבפניי הגעתי לכלל מסקנה כי המבקשת לא הרימה את הנטל להוכיח קיומם של טעמים מיוחדים המצדיקים מתן ארכה להגשת ההליך (לשיקולים החלים בעניין זה ראו בר"ם 6094/13 מדהנה נ' המשרד לקליטת עליה (10.12.2013)). אלו בקצרה טעמיי:

לעניין "סבירות הטעות" - בהחלטתי מיום 12.4.2015 בבש"א 2047/15, ההחלטה בהשגה אותה הגישה המבקשת, קבעתי כי פסק הדין עליו מעוניינת היא להשיג הוא פסק דין אשר לו "קשר ענייני הדוק" לחוק הבוררות, ועל כן לא היתה נתונה למבקשת זכות ערעור על ההחלטה. מסקנה זו מעוגנת לטעמי היטב בפסיקתו של בית משפט זה, ואפנה בעניין לאסמכתאות המובאות בהחלטתי הנזכרת. אציין כי יישום הפרשנות המרחיבה אשר ניתנה בפסיקה להוראת סעיף 38 לחוק הבוררות, עשויה אמנם לעורר במקרים מסוימים קושי בקביעת דרך ההשגה הנכונה (ראו למשל: רע"א 2901/10 ווטאירפול הנדסה בע"מ נ' ceneral electric company

(7.6.2010); ע"א 1196/11 בן שמן מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' קלרה פישלר ע"י קליין טביריו (4.5.2011)). ואולם איני סבורה כי יישום ההלכה הנזכרת על המקרה דנן מעורר קושי כזה, שכן מדובר בפסק דין בו נדחתה בקשה לאישור פסק בוררות והוא נטוע כל כולו בענייני בוררות מובהקים (ובכך שבית המשפט קיבל בגדרו טענה חיצונית לחוק הבוררות אין כדי לשנות מכך). על כן יש לומר כי הטעות אירעה לגבי דין ברור, וכי ניתן היה להימנע ממנה בנקל (ראו והשוו בש"א 4936/06 ארוך נ' כלל פיננסים ניהול בע"מ , פסקה 8 (25.9.2006)).

אשר למשך האיחור. בהקשר זה יש להביט על מספר נקודות זמן - האחת, האיחור בפניה הראשונית לבית משפט זה. המבקשת ציינה כי פסק הדין הומצא לידיה ביום 10.2.2015, ומכאן כי חל איחור של 10 ימים בהגשת ההליך (אשר נבע מן הטעות הנזכרת לעניין דרך ההשגה הנכונה על פסק הדין). בפרק זמן זה התגבש אינטרס של המשיבה בדבר סופיות פסק הדין (והשוו להחלטה בבש"א 8247/10

גני עינב (בניה מעולה) בע"מ נ' בן דוד , פסקה 3 (16.12.2010)), והמבקשת לא הוכיחה את טענתה כי לא יהא במתן הארכה כדי לפגוע בציפיה הלגיטימית של המשיבה ביחס לסופיותו.

השניה, כאשר הסתברה למבקשת עמדת מזכירות בית המשפט. נראה כי ראוי היה שבאותה עת תיידע המבקשת את המשיבה על כך שנעשה על ידה נסיון להגיש הליך ערעורי וכי היא עומדת על הגשתו (ויצוין כי המבקשת לא ציינה האם יידעה את המשיבה על דבר הגשת ההשגה).

השלישית, פרק הזמן שחלף למן מועד המצאת ההחלטה בהשגת המבקשת לידיה ועד להגשת הבקשה שבפניי - לטענת המבקשת ההחלטה הגיעה לידיה ביום 21.4.2015. בקשת הארכה הוגשה 12 ימים לאחר מכן, ביום 3.5.2015, ודומני כי שיהוי זה מעורר קושי של ממש. זאת שכן בהינתן טעותה של המבקשת כבר איחרה היא כאמור בהגשת ההליך, וניתן היה לצפות כי אם החליטה בכל זאת לבקש להגיש הליך ערעורי באיחור תוגש על ידה בקשת הארכה מיד לאחר שנודע לה כי השגתה נדחתה. ההסבר שניתן בידי המבקשת לשיהוי זה (תחולתם של יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות וימי סוף השבוע) אינו יכול להצדיק לטעמי את פרק הזמן אותו המתינה, ולא הובהר מדוע לכל הפחות לא הוגשה בקשת ארכה קצרה או הודעה למשיבה על כוונה להגיש בקשה כזו באופן מיידי. הקושי בעניין מתעצם בשים לב לכך שמן הבקשה והתגובה עולה כי במועד בו ניתן פסק הדין נשוא ההליך ניתן פסק דין בבקשת המשיבה למינוי בורר, ובו נקבעה זהות הבורר (והליך הבוררות החל להתנהל). גם מטעם זה אם מעוניינת היתה המבקשת להגיש הליך ערעורי על פסק הדין ראוי היה כי תיידע בכך את המשיבה בהקדם האפשרי.

לכל אלו יש להוסיף, בזהירות המתבקשת, כי איני סבורה כי סיכויי ההליך - שהינו הליך של בקשת רשות ערעור על פסק דין המבוסס בעיקרו על קביעות עובדתיות (וראו למשל פסקאות 26-27 ו-38 לפסק-הדין) - תומכים בקבלת הבקשה. עוד לקחתי בחשבון את העובדה שהמשמעות של דחיית הבקשה אינה סגירת הדלת בפני טענותיה המהותיות של המבקשת, אלא ניהולו של הליך בוררות בו תוכל להעלות את טענותיה לגופם של דברים.

נוכח משקלם המצטבר של הטעמים המפורטים לעיל ומשהמבקשת לא הרימה את הנטל להוכיח קיומם של טעמים מיוחדים המצדיקים מתן ארכה, הבקשה נדחית.

המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסך של 2,500 ש"ח.