בש"מ 3941/11 שפרה דון יחיא נ. הועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה

1.

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית-המשפט לעניינים מנהליים בחיפה. בהחלטתו דחה בית-המשפט לעניינים מנהליים את בקשת המבקשת לפטור מתשלום אגרה בגין הליך שהגישה כנגד החלטת ועדת הערר, בעניין היתר שניתן בשעתו למשיב 2 (שכן בבניין בו גרה המבקשת) לבניית מרפסת ומחסן. בהחלטתו קבע בית-המשפט לעניינים מנהליים כי בעניינה של המבקשת התקיים התנאי של העדר יכולת כלכלית, אולם נוכח תוכנה של החלטת ועדת הערר אשר דחתה את הערר על הסף בגין העדר סמכות, סיכויי ההליך נמוכים לכאורה, ולפיכך אין הצדקה לפטור מאגרה.

2.

החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים ניתנה ביום 27.4.2011, בהעדר הצדדים. היא הומצאה למבקשת ביום 2.5.2011 . בהתאם להוראת סעיף 12(ב)(3ג) לחוק בתי המשפט לעניינים מנהלים, התש"ס-2000, ערעור על החלטה בעניין אגרה יהיה ברשות לבית המשפט העליון, והמועד לכך הוא 15 ימים. מכאן שהמועד האחרון לפי דין להגשת ההליך הערעורי היה ביום 17.5.2011 . המבקשת, אשר אינה מיוצגת, הגישה ביום 11.5.2011 ערעור על ההחלטה האמורה לבית-המשפט לעניינים מנהליים. ביום 12.5.2011 ניתנה החלטת בית-המשפט לעניינים מנהליים בדבר מחיקת הערעור, וצוין כי הערכאה המוסמכת היא בית-המשפט העליון. ביום 24.5.2011 הגישה המבקשת את בקשתה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה - היא הבקשה שלפניי. הבקשה הוגשה, אפוא, באיחור של 7 ימים מהמועד האחרון לפי דין להגשת ההליך.

3.

המבקשת טוענת כי האיחור בהגשת ההליך נבע מאי ידיעת הדין ומטעות בתום לב, שכן סברה כי היא בעלת זכות ערעור לבית-המשפט בו מתנהל ההליך, קרי- לבית-המשפט לעניינים מנהליים. עוד ציינה המבקשת כי כשגילתה את טעותה, הגישה את ההליך שבכותרת בהקדם האפשרי. המשיבים מתנגדים לבקשת האורכה.

4.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להידחות. אמת, בהתאם לפסיקתו של בית-משפט זה טעות שבדין עשויה בנסיבות מסוימות להוות "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת הליך ערעורי, אולם זאת במצבים בהם אין מדובר בטעות מובנת מאליה שניתן היה להימנע ממנה בדרכים סבירות או לגלותה באמצעות בירור שיגרתי; וכן בכפוף לבחינת האינטרסים הנגדיים של יתר בעלי-הדין (ראו למשל: בש"א 9953/02 שאוליאן נ' אפרמיאן ואח' (לא פורסם, 10.2.2003); בש"א 6997/00 עו"ד מאיר סרגובי- בתור נאמן של הקדש נ' סילברסטון (לא פורסם, 23.11.2000); בש"א 8247/10 גני עינב (בניה מעולה) בע"מ נ' בן דוד

(לא פורסם, 16.12.2010)). כפי שצויל לעיל, המבקשת שאינה מיוצגת, סברה בטעות כי את ההשגה על החלטת בית-המשפט לעניינים מנהליים יש להגיש לאותה הערכאה בה ניתנה ההחלטה. ספק רב אם מדובר בטעות סבירה, אף בהתחשב בכך שהמבקשת אינה מיוצגת. מכל מקום, אין מדובר בטעות שלא ניתן היה למונעה באמצעות בירור שיגרתי (למשל באמצעות פנייה למרכז המידע). לכך יש להוסיף כי משך האיחור בהגשת ההליך הוא משמעותי, בין היתר בשים לב לכך שהתקופה הקבועה בדין להגשת ההליך היא קצרה מלכתחילה. זאת ועוד; המבקשת ניצבת לפני משוכה גבוהה, הן נוכח אמות-המידה הנוהגות בבחינת בקשת רשות לערער והן מאחר שעל-פני הדברים, סיכוייה הלכאוריים של בקשת רשות הערעור אינם טובים. בהתחשב במכלול השיקולים האמורים, באתי למסקנה כי בנסיבות העניין יש להעדיף את העיקרון בדבר השמת גבול להתמשכות ההליכים והאינטרס של בעלי-הדין שכנגד לסופיות הדיון, על-פני האינטרס של המבקשת לבירור ההליך.

אשר על כן, הבקשה להארכת מועד נדחית. לפנים משורת הדין, ונוכח מצבה הכלכלי של המבקשת, לא עשיתי צו להוצאות.