בש"מ 9171/08 שמעון שורץ נ. משרד הביטחון - מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

1.

הבקשה נסבה על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב (כב' השופטת מ' רובינשטיין) בעתירה שהופנתה נגד החלטותיו של המשיב שלא להכיר בעותרים כספקים מוכרים של המשיב בתחום התותבות. ברקע הדברים חקירה שהתנהלה בשנת 2002 נגד מבקשים 1 ו-2 וחברה בבעלותם, בה התגלו כששים מקרים בהם הונתה החברה את המשיב. החברה ומבקש 2 הורשעו בדין, בעוד התיק נגד מבקש 1 נסגר בשל העדר ראיות מספקיות להעמדה לדין. בית המשפט לעניינים מינהליים פסק כי בכל הנוגע למבקש 2, הייתה בפני המשיב תשתית ראייתית מספיקה על מנת להגיע למסקנה כי אין הוא עומד באחד הפרמטרים החשובים להיכלל כספק של המשיב, הוא פרמטר האמינות. בית המשפט מצא כי ההחלטה לא לעבוד עימו לצמיתות היא החלטה סבירה בהחלט, נוכח הרשעתו הפלילית הקשורה במערכת היחסים בינו לבין המשיב. כן השתכנע בית המשפט כי גם לגבי מבקש 1 הייתה בפני המשיב תשתית מספיקה להצדיק את החלטתו שלא לעבוד עימו במשך חמש שנים. אשר למבקשת 3, בית המשפט לא מצא כל פגם בהחלטת המשיב שלא להכלילה ברשימת הספקים כל עוד המבקשים 1 ו-2 ממלאים בה תפקידים מרכזיים בתחום התותבות.

2.

פסק הדין ניתן ביום 1.9.2008 בהעדר הצדדים. על פי האמור בבקשה שלפניי, שהוגשה ביום 2.11.2008, פסק הדין התקבל אצל בא-כוח המבקשים ביום 7.9.2008. לדברי בא-כוח המבקשים, הוא סבר בטעות כי עומדים לרשותו 45 ימים להגשת הערעור, ובשים לב לפגרת הסוכות סבר כי המועד להגשת ערעור מסתיים ביום 30.10.2008. לדבריו, רק כאשר פנה להגיש את הערעור ביום 29.10.2008 במזכירות בית המשפט העליון התברר לו כי היה עליו להגיש את הערעור תוך 30 ימים. בא-כוח המבקשים מציין כי ביום 27.10.2008 פגש בסגן היועץ המשפטי של המשיב בבית משפט השלום בתל-אביב, במסגרת תיק אחר, והודיעו על כוונת המבקשים להגיש ערעור על פסק הדין. עוד נטען בבקשה כי למבקשים עלול להיגרם עיוות דין חמור אם לא ישמע ערעורם, מה גם שהערעור מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית בתחום חופש העיסוק. המשיב מתנגד לבקשה, בטענה כי טעות של עורך דין בדבר המועד להגשת ערעור על פסק דין בעתירה מינהלית אינה מקימה "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת ערעור. המשיב מוסיף וטוען כי סיכויי הערעור שמתבקשת הארכת מועד להגשתו אינם גבוהים.

3.

לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים ובחומר המצוי בתיק, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים הינו שלושים ימים. ניתן להאריך מועד להגשת ערעור רק "מטעמים מיוחדים" (תקנה 38 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים) (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: התקנות)). מאחר שפסק הדין התקבל אצל בא-כוח המבקשת ביום 7.9.2008, המועד להגשת ההליך הסתיים ביום 7.10.2008. הפנייה לבית המשפט ביום 29.10.2008 נעשתה איפוא שלושה שבועות לאחר חלוף המועד. הסיבה לאיחור זה נעוצה בטעות מצד בא-כוח המבקשים לגבי אורך התקופה הקבועה בדין להגשת ההליך. מ דובר , אם כן, בטעות שבדין. בעוד שבעבר שלטה בכיפה הגישה לפיה טעות מסוג זה אינה מהווה בדרך כלל "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד, חל ריכוך מסוים בעמדה זו במהלך השנים (רע"א 9073/01 פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים

(לא פורסם, 29.1.2002). יחד עם זאת, כאשר הטעות נוגעת למועדי ערעור על פסק דין שניתן בבית משפט לעניינים מינהליים, רואים במועדים אלה משום דין מושרש, ידוע וברור, כך שכלל, טעות לגבי המועדים הנזכרים אינה נחשבת לטעות סבירה המהווה "טעם מיוחד" להארכת מועד (ראו, (עע"מ 6782/03 ברכיה מושב עובדים להתיישבות שיתופית חקלאית בע"מ נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה – מחוז דרום (טרם פורסם, 9.12.2003); בש"מ 8913/06 זרמי נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה – השומרון (טרם פורסם, 20.2.2007); בש"א 805/08 טחנת קמח מפרץ בע"מ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.5.2008); בש"ם 10486/08 המועצה המקומית קריית טבעון נ' תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ (לא פורסם, 2.3.2009)). ברי, עם זאת, כי אין המ דובר בשלילה מוחלטת של מתן ארכות כאשר האיחור נעוץ בטעות כאמור, אלא יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו הייחודיות. במסגרת זאת יש להביא בחשבון, בין היתר, את משך האיחור, את סבירותה של הטעות בשים לב לזהות מגיש הבקשה, את שאלת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד וכן את סיכוייו הלכאוריים של ההליך הערעורי לגביו מתבקשת הארכת מועד.

4.

במקרה שלפניי, הטעות הנטענת של בא-כוח המבקשים אינה מקימה כשלעצמה "טעם מיוחד" להארכת מועד, מה גם שתצהירו של מבקש 2, שהוגש בתמיכה לבקשה, אינו מבאר די הצורך כיצד ארעה הטעות של בא-כוחו. לא מצאתי כי מתקיימות נסיבות מיוחדות אשר מתווספות לטעות שבדין ומצדיקות הארכת המועד. המשיבים הועמדו על כוונת המבקשים להגיש ערעור רק זמן ממושך לאחר חלוף המועד לעשות כן. גם בהנחה שנמסר לסגן היועץ המשפטי של המשיב על הכוונה להגיש ערעור, כנטען על ידי המבקשים, הדבר אירע שבועיים וחצי לאחר תום המועד לעשות כן, שעה שכבר נוצר למשיב "חסינות" מפני נקיטת הליך ערעורי מצד המבקשים. שיקולים נוספים המטים את הכף אל עבר דחיית הבקשה הן משכו הארוך יחסית של האיחור וסיכוייו הנמוכים לכאורה של הערעור להתקבל.

אשר על כן, הבקשה נדחית.