פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בירושלים
עע"ם
6782/03
בפני:
כבוד השופט א' ריבלין
המערערת:
ברכיה מושב עובדים להתיישבות שיתופית חקלאית בע"מ
נ ג ד
המשיבים:
1. הועדה
המחוזית לתכנון ולבניה - מחוז דרום
2. גני הצבי - אירועים ותיירות בע"מ
3. כהן שמעון, ראש המועצה האזורית
חוף אשקלון
ערעור על החלטת הרשם
בשם המערערת: עו"ד אפרת
ואש
בשם המשיבה 1: עו"ד ענר
הלמן
בשם המשיבים 3-2: עו"ד עמרם
מליץ
החלטה
המערערת הגישה ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, בעתירה מנהלית שהגישה. דא עקא, הערעור הוגש באיחור, זאת משום שבאי-כוחה של המערערת טעו לסבור כי עומדים לזכותם 45 ימים להגשת ערעור, ולא 30 ימים – כפי שקבוע בדין (תקנה 33(א) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000). לפיכך, ביקשה המערערת להאריך לה את המועד להגשת הערעור. כבוד הרשם של בית משפט זה (ע' שחם) דחה את הבקשה, ומכאן הערעור.
בכגון דא כבר קבענו, כי:
"אכן, בעבר נהג הכלל כי טעות שבחוק של עורך דין אינה משמשת, בדרך כלל, צידוק לאיחור המועד (ראו: בר"ע 45/76 מדינת ישראל נ' פלורנס , פ"ד ל(2) 617; י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי , מהדורה שביעית, בעריכת ד"ר ש' לוין, בעמ' 891). כך גם עצם היותו של האיחור קטן אין בו בלבד כדי להצדיק הארכת המועד (ראו: י' זוסמן, בספרו הנ"ל , בעמ' 897). לאחרונה חל ריכוך של ההלכה הנוקשה שנהגה עד כה בסוגיית הארכת המועד מחמת טעות. כך נפסק, כי אין לשלול בכל מקרה בקשה למתן ארכה בשל טעות שבדין, וכי מקום שעוצמת הפגיעה בציפיות בעל הדין האחר היא פחותה, ניתן יהיה להכיר בטעות זו כטעם מיוחד להארכת מועד. כך יהיה, למשל, מקום בו נתן בעל הדין הודעה לבעל הדין האחר ביחס לכוונתו להגיש ערעור או עתירה לדיון נוסף. לעתים, חשיבות האינטרס של בעל הדין הטועה תכתיב את התוצאה (ראו: בש"א 6708/00 יוסף אהרן נ' אהרן אמנון , פ"ד נד(4) 702); כל מקרה ונסיבותיו" (רע"א 9073/01 יהודית פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות
הנאצים , תק-על 2002(1) 746).
לאור הדברים האלה, בחן כבוד הרשם את נסיבות המקרה שבפנינו. כבוד הרשם ציין, כי המדובר כאן בדין ברור, שנקבע לפני פרק זמן ניכר, לאור התכלית של הבאת הליכים מסוג זה לסיום מהיר ככל האפשר. עוד ציין כבוד הרשם, כי באי-כוח המבקשת עיינו בדין הרלבנטי רק בחלוף התקופה להגשת הערעור, ואף לאחר שעמדו על טעותם, התמהמהו בהגשת הבקשה להארכת מועד כשבוע נוסף. בסופו של יום, התעכבו בהגשת ההליך לתקופה שאינה זניחה – כ- 15 ימים. כנגד כל אלה שקל כבוד הרשם את דבר קיומם של דין ודברים בין המבקשת לבין המשיבות 2 ו- 3, זמן ניכר בטרם חלף המועד להגשת הערעור, במהלכם נמסר למשיבות 2 ו- 3 על כוונה אפשרית של המבקשת להגיש ערעור על פסק-הדין קמא. כבוד הרשם איזן בין הנתונים האלה, ומצא כי המקרה שבפנינו אינו נופל לגדר המקרים המגלים טעם מיוחד למתן ארכה. עיינתי בהודעת הערעור על החלטת כבוד הרשם, ובתגובות לה, ולא נמצאה לי עילה להתערב בהחלטת כבוד הרשם, המשקפת איזון הולם בין השיקולים השונים שלעניין.
הערעור נדחה.
ניתנה היום, י"ד בכסלו תשס"ד
(9.12.2003).
ש ו פ ט