בש"מ 11043/07 אפרים זיו נ. מדינת ישראל- רשות המיסים

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

1.

ההליך נסוב על החלטתו של בית המשפט לעניינים מינהליים בבאר שבע בבקשה לאישור תובענה מינהלית כתובענה ייצוגית, לפי חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות ). התובענה הייצוגית עסקה בשאלה מהו שיעור המס החל על מענק הון שנתקבל עקב פרישה. בית המשפט דחה את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית לאחר שמצא כי לא מתקיים סעיף 8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, מאחר שההלכה והפסיקה שוללים אפשרות שהתובענה (האישית) תוכרע לטובת המבקש. המבקש חויב בהוצאות המשיבה בסך 10,000 ש"ח.

2.

ההחלטה של בית המשפט קמא ניתנה ביום 18.10.2008 בהעדר הצדדים. על פי האמור בבקשה, היא הומצאה למבקש ביום 6.11.2007. הבקשה שלפניי הוגשה ביום 26.12.2007. על פי הנטען בה, ביום 4.12.2007 הגיש המבקש לבית המשפט קמא בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה לעניין ההוצאות. במסגרת בקשה זו, הוא הודיע כי בכוונתו לערער על החלטת בית המשפט, לרבות החלטה בעניין הטלת הוצאות. בו ביום הורה בית המשפט על קבלת תגובת המשיבה עד ליום 25.12.2007. נטען כי במהלך התקופה לאחר קבלת פסק הדין פנה בא-כוח המבקש לבא-כוח המשיבה בבקשה לקבלת ארכה להגשת ערעור לבית המשפט העליון. במועד השיחה סבר בא-כוח המבקש בטעות ובתום לב כי המועד להגשת הערעור הינו 45 ימים, בהתאם לתקנה 397 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. על פי הנטען, בא-כוח המשיבה נעתר לבקשה אולם התנה הסכמתו בהפקדת ההוצאות. משכך, החליט בא-כוח המבקש על הגשת הערעור במועד, אך סבר בטעות כי עומדים לרשותו 45 ימים ממועד קבלת פסק הדין. רק ביום 20.12.2007 הוא נוכח לדעת כי נתפס לכלל טעות בדבר המועד להגשת הערעור. המבקש טוען כי לטעות בדין מתווספות בעניינו נסיבות מיוחדות המצדיקות הארכת מועד, והן ידיעת המשיבה אודות כוונת המבקש לערער על פסק הדין וקיומו של עניין ציבורי מיוחד.

3.

המשיבה מתנגדת לבקשה. בראשית דבריה היא מעלה תמיהות על כך שהבקשה להארכת מועד הוגשה רק ביום 26.12.2007, שעה שכבר ביום 20.12.007 ידע בא-כוח המבקש כי איחר את המועד להגשת ההליך. נטען כי ביום 19.12.2007 פנה בא-כוח המבקש לבא-כוח המשיבה לקבל את הסכמתה להארכת מועד וסורב, שכן חלף המועד החוקי. משכך, ראתה המשיבה בפסק הדין כסוף פסוק למחלוקת בין הצדדים. המשיבה מציינת כי דחיית הבקשה להארכת מועד אין בה כדי לפגוע במבקש, שכן לכאורה פתוחה בפניו הדרך לבקש באופן אישי מהמשיבה את הסעד המבוקש, על ידי הגשת ערעור מס הכנסה (בכפוף לנקיטת הפרוצדורה המתאימה ובכפוף למועדים הקבועים בפקודת מס הכנסה). הפגיעה במבקש היא רק בחסימת האפשרות שלו לייצג קבוצה. אשר לעובדה כי בבקשה לעיכוב ביצוע הודיע המבקש על כוונתו להגיש ערעור, המשיבה מדגישה כי בבקשה – שהושגה בתוך מניין 30 הימים – דובר על הגשת ערעור "בימים הקרובים" ומשלא הוגש ערעור בתוך זמן זה הסתמכה המשיבה על סופיות ההחלטה, מתוך הנחה שהמבקש ויתר על הגשת הערעור. ההסכמה שניתנה מלכתחילה להארכת המועד יצאה מתוך הנחה שהמועד טרם חלף. בתצהיר שהוגש בתמיכה לתגובה נאמר כי בעת פנייתו הראשונה של בא-כוח המבקש התיק לא היה מצוי בפרקליטות המדינה אלא בפרקליטות המחוז. בתשובה לפניה ככל הנראה הושב, כי לאור דבריו לפיהם טרם חלף המועד להגשת ערעור, ניתנת הסכמת המשיבה להארכת המועד, בתנאי שישולמו ההוצאות שפסק בית המשפט קמא. משהתבררו המועדים לאשורם, הודע לבא-כוח המבקש כי המשיבה מסרבת להארכת המועד.

4.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שצורף לבקשה, באתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה. תקנה 38 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: התקנות ), קובעת כי הארכת מועד או זמן שנקבעו בחיקוק מותנית בקיומם של "טעמים מיוחדים שיירשמו". טעמים מיוחדים כאמור נבחנים בכל מקרה לפי נסיבותיו, על פי מכלול של שיקולים. בין אלה ניתן למנות את השאלה האם הבקשה הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך, הסיבה בגינה נדרשת ארכה, משך הארכה המתבקשת, קיומו של "הליך תלוי ועומד", מהות ההליך, הסתמכות בעל הדין שכנגד וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך הערעורי לגביו מתבקשת הארכת מועד.

5.

הבקשה שלפניי נסמכת על שלושה טעמים עיקריים: המבקש נקלע לכדי טעות בדין; ידיעת המשיבה אודות כוונת המבקש לערער על החלטת בית המשפט קמא; קיומו של עניין ציבורי מיוחד. בנסיבות המקרה, אין בטעמים אלה כדי לבסס "טעמים מיוחדים" כנדרש בדין. אמנם, בנסיבות מסוימות מכירה הפסיקה בטעות שבדין כ"טעם מיוחד" להארכת מועד, בייחוד מקום בו לא הייתה הסתמכות של הצד שכנגד. אך על מנת שטעות שבדין תבסס טעם כאמור, עליה להיות טעות בלתי נמנעת באורח סביר, כגון טעות הנובעת ממצב משפטי מעורפל או טעות בשל שינוי במצב המשפטי (ראו: בש"א 805/08 טחנת קמח מפרץ בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.5.2008)). אכן, אחד השיקולים שיש להביא בחשבון עת נשקלת הארכת מועד בשל טעות בדין הינו האם מ דובר בשינוי שחל לאחרונה במצב המשפטי. ככל שהדין ביחס אליו חלה הטעות הינו חדש, יש בכך שיקול להאריך את המועד. בענייננו, מועדי ההשגה על פסקי דין של בית המשפט לעניינים מינהליים הינם בגדר דין מושרש וידוע. עניין זה פועל לחובת המבקש (ראו, עע"מ 6782/03 ברכיה מושב עובדים להתיישבות שיתופית חקלאית בע"מ נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה - מחוז דרום (לא פורסם, 9.12.03); בש"מ 8516/04 מושלין נ' עיריית רחובות (לא פורסם, 4.1.05); בש"מ 8913/06 זרמי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה - השומרון (לא פורסם, 20.2.07)). במצב דברים זה, אין בידי לקבוע כי טעות המבקש היא טעות בלתי נמנעת באורח סביר. אשר על כן, גם בהנחה שלא הייתה הסתמכות מצד המשיבה על אי הגשת ערעור במועד, הטעות אינה מבססת "טעם מיוחד" כנדרש.

6.

העובדה שמ דובר

בטעות בדין מושרש אינה חותמת את הגולל בכל מקרה על בקשה להארכת מועד, אולם היא מהווה שיקול כבד משקל כנגד היעתרות לבקשה כזו. לא שוכנעתי בקיומן של נסיבות מיוחדות, אשר בכוחן המצטבר עשויות להצדיק מתן ארכה. כאמור, גם אם המשיבה הייתה מודעת לכך שהמבקש אינו משלים עם פסק הדין ובדעתו להגיש ערעור, כך שלא נוצרה אצלה ציפייה לגיטימית לסופיות ההליך – טענה שאיני מכריעה בה - הדבר אינו מטה את הכף לטובת היעתרות לבקשה. בהקשר זה נתתי דעתי לארבעה עניינים. האחד , המבקש לא נהג על פי הצהרתו בבקשה לעיכוב ביצוע (מיום 4.12.2007) לפיה "בימים הקרובים" יגיש ערעור. הבקשה הוגשה 22 ימים לאחר אותה הצהרה. השני , חרף העובדה שהמבקש ידע כבר ביום 20.12.2007 על האיחור בהגשת ההליך ועל התנגדות המשיבה לארכת המועד, הוא פנה לבית המשפט רק ביום 26.12.2007. אין באמור בתגובתו, בדבר מחלה של אחד מבאי כוחו, כדי להצדיק שיהוי נוסף זה. השלישי , מעיון בהחלטת בית המשפט קמא נראה כי על פני הדברים ולצורך ההליך שלפניי, סיכויי הערעור הינם נמוכים. דומה כי החלטת בית המשפט קמא מעוגנת היטב בהלכה הפסוקה והסיכוי להתערבות מצד בית משפט זה נראה קטן. על רקע זה, לא אוכל גם לקבוע כי קיים עניין ציבורי מיוחד בקיום הערעור. הרביעי , הפגיעה באינטרס המבקש מצומצמת לשלילת האפשרות לנהל הליך קולקטיבי. אין בהחלטת בית המשפט המחוזי ובדחיית הבקשה להארכת מועד כדי לפגוע באינטרס המבקש לברר את סוגיית המס בהליך אינדיווידואלי. במצב דברים זה, עוצמת האינטרס של המבקש (ושל הציבור אותו הוא מבקש לייצג) אינם בעלי משקל כה גבוה עד שיש בהם להטות את הכף.

7.

בשולי הדברים אציין כי החובה לקיים את המועדים הקבועים בדין לא נועדה רק על מנת להגן על אינטרס הציפיות וההסתמכות של בעל הדין שכנגד, אלא גם על האינטרס הציבורי הכללי לסופיות הדיון ולתפקודה היעיל של מערכת השיפוט (ראו, בש"א 5636/06 נשר נ' גפן (לא פורסם, 23.8.2006)). לכן אפילו קיימת הסכמה בין הצדדים בדבר הארכת מועד להגשת הליך, אין בה כדי לחייב את בית המשפט או להביא להארכת מועד באופן אוטומטי. אין בה כדי לפטור את בעלי הדין מלבקש ארכה ומן הראוי שבקשה כאמור תוגש בתוך המועד הקבוע בדין להגשת הליך. קל וחומר שבמצב בו הסכמת הצד שכנגד הייתה הסכמה מותנית, שהתבססה על מצג המבקש כי המועד להגשת ההליך טרם חלף, אין בה כדי לחייב מתן ארכה.

הבקשה נדחית. המבקש ישלם שכר טרחת עורך דין למשיבה בסך של 2,000 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מעת ההחלטה ועד למועד התשלום בפועל.