פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"ם
8913/06
בפני:
כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין
המערערים:
1. נועם זרמי
2. תקוה לב-פליישמן
3. יאיר דר
נ ג ד
המשיבים:
1. הוועדה המקומית לתכנון ובניה - השומרון
2. המועצה המקומית פרדס חנה - כרכור
3. הוועדה המחוזית לתכנון ובניה - מחוז חיפה
ערעור על החלטת רשם
בשם המערערים:
עו"ד מ' טבקמן
בשם המשיבה 1:
עו"ד ד' נחליאלי
בשם המשיבה 2:
עו"ד ג' ג'ובראן
בשם המשיבה 3:
עו"ד א' סומפולינסקי
החלטה
1.
ערעור על החלטת כבוד הרשמת של בית משפט זה, ש' ליבוביץ', שבה נדחתה בקשתם של המערערים להארכת מועד להגשת ערעור. מקור ההליך הוא בעתירה מנהלית שהגישו המערערים לבית המשפט לעניינים מנהליים. עתירה זו נדחתה ביום 10.5.2006 והומצאה לצדדים ביום 14.5.2006. המערערים חפצו לערער על דחיית העתירה בפני בית המשפט העליון, אך לא הגישו ערעור במועד הקבוע לכך בדין ואת הבקשה להארכת מועד הגישו רק ביום 30.8.2006. את האיחור הסבירו המערערים בשניים: ראשית , בהשתהותה של המשיבה 1 במתן מענה לשאלה האם היא מסכימה להארכת המועד,
ושנית , בטעותו של בא-כוח המערערים, שסבר כי המועד להגשת ערעור על פסק דין בעתירה מנהלית הוא 45 יום, בעוד שהמועד הקבוע לכך בדין הוא 30 יום.
כבוד הרשמת החליטה לדחות את הבקשה להארכת מועד בקובעה כי לא עלה בידי המערערים להצביע על טעם מיוחד כנדרש. האיחור – כך נקבע – הוא ניכר, וטעותו של עורך הדין בעניין המועד להגשת הערעור אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד. בנסיבות העניין, כך ציינה כבוד הרשמת, אין המערערים מציינים באיזה תאריך פנו למשיבים בבקשה לקבל את הסכמתם להארכת המועד, ומנגד, התיעוד הכתוב אינו תומך בטענה כי הפניה נעשתה בתוך התקופה הקבועה בדין להגשת הערעור. עוד ציינה כבוד הרשמת כי המערערים לא הציגו הסבר מניח את הדעת לכך שהבקשה הוגשה רק ביום 30.8.2006.
2.
כנגד החלטה זו משיגים המערערים. הם חוזרים על הטענות שהעלו בפני כבוד הרשמת ומוסיפים כי המשיבים פעלו בחוסר תום לב כאשר לא הסבו את תשומת ליבם לטעות בעניין המועד להגשת הערעור. עוד נטען, כי המשיבים יצרו מצג מוטעה בפני בית המשפט, הכחישו את קיומם של חילופי דברים שבהם ניתנה הסכמה להארכת מועד על-ידי חלק מהמשיבות.
עיינתי בטענות הצדדים בבקשה ולא מצאתי עילה להתערב בהחלטת כבוד הרשמת. טענות המערערים הובאו בפני כבוד הרשמת ונשקלו על-ידה, אולם בסופה של בחינה החליטה הרשמת שלא להיעתר לבקשה להארכת מועד ובהחלטה זו לא נפל פגם.
3.
אין לקבל את טענת המערערים שלפיה המשיבות לא הפנו את תשומת ליבם למועד הערעור בעתירה מנהלית ובתוך כך, גרמו להם להמשיך להאמין כי המועד הקבוע בדין עומד על 45 יום ולא 30 יום. טענה זו לא בוססה די הצורך במישור העובדתי, אך מעבר לכך, בנסיבות העניין נראה כי אין למערערים - המיוצגים על-ידי עורך הדין – אלא להלין על עצמם. המערערים לא עמדו במועדים הקבועים בדין להגשת הערעור ולהגשת הבקשה להארכת מועד. אמנם, בית משפט זה עמד לא פעם על חובתם של בעלי דין לנהוג בהגינות ולא להטעות איש את רעהו (ראו דברי הנשיא א' ברק בבר"ע 305/80 שילה נ' רצ'קובסקי , פ"ד לה(3) 449). אולם, אין
לגזור מכך מניה וביה דרישה מעורך הדין לייעץ לעורך הדין של הצד שכנגד מתי להגיש ערעור. המועד להגשת ערעור על פסק-דין בעתירה מנהלית הוא בגדר דין מושרש. במקרה זה, המערערים אינם טוענים שהם הוטעו במכוון וביוזמה של המשיבים אלא טענתם היא שהיה על אלה האחרונים להסב את תשומת ליבם למועדים הקבועים בדין בנוגע להגשת הערעור. טענה זו לא ראינו לקבל בנסיבות העניין. אשר לטעותו של עורך הדין בדבר המועד להגשת הערעור: כבר נפסק בעבר כי טעות כזו אינה מקימה בהכרח טעם מיוחד להארכת מועד (ראו, למשל, בש"א 2675/05 לוי נ' שקמונה , תק-על 2005(2) 2272). ההכרעה אם טעות כזו מצדיקה מתן הארכת מועד אם לאו תלויה בנסיבות העניין ובעוצמת הפגיעה בציפיותיו של הצד שכנגד (רע"א 9073/01 פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים , תק-על 2002(1) 746). בהקשר זה יש לשקול אם
הטעות נעשתה מתוך מחדל רשלני או הזנחה (רע"א 458/00 אביהו פינס נ' בנק לאומי לישראל בע"מ , תק-על 2000(2) 503; ראו גם: יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995) 888)). בעניינו, מדובר, כאמור, בטעות הנוגעת לדין מושרש וברור, וטענות המערערים אינן מצביעות על סיבה מספקת, העולה כדי טעם מיוחד, לשיהוי שחל בהגשת הבקשה.
לפיכך, הערעור נדחה. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
ניתנה היום, ב' באדר התשס"ז (20.2.07).
המשנה-לנשיאה