בש"א 2675/05 שי לוי נ. שקמונה ,חב' לשיקום הדיור בחיפה

1.

זהו ערעור על החלטת כבוד הרשם ע' שחם, מיום 1.3.05, בבקשה למחוק על הסף את הערעור שהוגש מטעם המערער בערכאה זו. מקור הבקשה בפסק-הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים ( כבוד השופט עודד גרשון ), שעניינו עתירת המערער לביטול החלטת הוועדה הציבורית להקניית זכויות סיוע בדיור. המערער עתר לביטול החלטת הוועדה האמורה לדחות את בקשתו. עובר להגשת העתירה פעל המערער לקבלת זכויות בדירה הן במסגרת בקשה לביטול פסק-דין של בית משפט השלום, שהורה על פינויו מן הדירה, והן במסגרת הליכים מול הוועדות המתאימות.

2.בית המשפט המחוזי ראה לדחות את העתירה "כבר בשל השיהוי הרב בהגשתה". לגופו של עניין, קבע בית המשפט המחוזי, כי העותר אינו זכאי להיחשב כ"דייר ממשיך" לפי הוראות החוק ולפי הנוהל וכי "בנסיבות אלה לא נפל כל פגם בהחלטתה של הרשות המנהלית".

בפני כבוד הרשם הונחה בקשה להארכת מועד להגשת הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הערעור הוגש 46 ימים לאחר מתן פסק הדין, שעה שבדין קצובה תקופה של 30 ימים להגשתו. הרשם קבע בהחלטתו, כי הטענה בדבר טעות במניין הימים הנה טעות הנוגעת לדין מושרש בהיר וידוע – טעות שאינה מהווה טעם מיוחד למתן הארכת מועד. כמו כן, הוסיף הרשם וקבע כי עיון בערעור מעלה כי על פניו אין מדובר בהליך המגלה טענות ראויות לבירור במידה המצדיקה לשקול היענות לבקשת הארכה. לאור כל אלה פסק כבוד הרשם, כי דין הבקשה להידחות.

3.המערער סבור, כי לנוכח מהות הערעור, אין בהארכת המועד כדי לגרום למשיבה עוול, ואילו חסימת הדרך בפני המערער, אך משום טעותה של באת-כוחו, מסבה לו נזק גדול – פינויו מדירת מגוריו. עוד טוען המערער, כי הטעות נשוא הבקשה נעשתה בתום לב, ונובעת מהעובדה שעסקינן בחוק ותקנות חדשים יחסית. כמו כן, ציין המערער בטיעוניו את הסכמתו של המשיב 2 להארכת המועד להגשת הערעור. המשיבה 1, מצידה, טוענת, כי הבקשה להארכת המועד משקפת את השיהוי שאפיין את התנהלותו של המערער בהליך נשוא הערעור, ובהליכים מקבילים הנוגעים לפינויו מן הדירה. המשיבה גורסת, כי יש להשית הוצאות על המערער וזאת לנוכח "העיכובים שהצליח המערער להשיג בנימוקים עובדתיים או משפטיים שנתגלו ככוזבים" - כך לטענתה.

4.

בסופו של יום, התעכב המערער בהגשת ההליך לתקופה שאינה זניחה - כ- 15 ימים. אמנם, ביסוד הערעור שלפנינו מונח פינויו של המערער מהדירה בה הוא מתגורר. ואולם, אין בנסיבה זו לבדה כדי להצדיק מתן הארכת מועד בערעור. כנגד כך, ניצבות נסיבות נוספות, כגון השיהוי המאפיין את התנהלות המערער בהליכים הנוגעים לפינוי וכן העובדה שעסקינן בטעות שבדין מושרש ומוכר. כיוון שכך, ולאחר שעיינתי בהודעת הערעור ובתשובה לערעור, נחה דעתי כי לא נפל פגם המצדיק התערבות בהחלטת כבוד הרשם.

דין הערעור להדחות. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.