בש"מ 6029/14 בצלאל שמחוביץ נ. ועדת הערר לתכנון ובניה מחוז ירושלים

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים מיום 29.5.2014. הבקשה, בצירוף הודעת הערעור, הוגשה ביום 8.9.2014, וזאת לאחר שביום 7.9.2014 דחתה מזכירות בית המשפט את הודעת הערעור מן המרשם. ביום 11.9.2014 הגיש המבקש, בהתאם להחלטתי, הודעה משלימה בסוגית המצאתו של פסק הדין לידיו. מן ההודעה עולה, כי פסק הדין הומצא לידי המבקש ביום 8.6.2014. המשיבים מתנגדים לבקשת הארכה.

לאחר עיון בטענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי לא מתקיים בענייננו "טעם מיוחד" אשר יש בו כדי להוביל למתן ארכה.

הנימוק העומד בבסיס הבקשה הינו טעות של בא כוח המבקש ביחס למועד הקבוע בדין להגשת ערעור. לדבריו, טעה לסבור כי פרק הזמן העומד לרשותו להגשת הערעור הינו 45 ימים (לא כולל ימי הפגרה), ולא 30 ימים כקבוע בדין. ואולם, מועדי ההשגה על החלטות ופסקי דין של בית המשפט לעניינים מינהליים נחשבים דין מושרש וידוע, וממילא טעות בעניין זה לא תיחשב, דרך כלל, עילה למתן ארכה (ראו, בש"מ 8913/06 זרמי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה - השומרון

(20.2.2007); בש"א 805/08 טחנת קמח מפרץ בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד החקלאות ופיתוח הכפר (11.5.2008); בש"ם 2691/09 שוורץ נ' משרד הביטחון

(19.5.2009)). דברים אלו מקבלים משנה תוקף בנסיבות כגון אלו הקיימות בענייננו, בהן יוזם ההליך מיוצג על ידי עורך דין. אף בהיבט הסובייקטיבי אין הבקשה עומדת ברף הנדרש לצורך הכרה בטעות ככזו המקימה "טעם מיוחד", וזאת מאחר שאין ללמוד ממנה על בירור כלשהו ש נערך בעניין המועדים (ראו, בש"ם 8097/11 מהאנה נ' פקיד רישוי – משרד הפנים (11.1.2012)).

אף משך האיחור אינו תומך במתן הארכה. בשים לב למועד המצאתו של פסק הדין, המועד האחרון להגשת הערעור חל ביום 8.7.2014. בפועל, הוגשה בקשה זו ביום 8.9.2014. כלומר - מדובר באיחור של חודשיים ימים, שהינו איחור ניכר המצדיק מתן משקל בלתי מבוטל לאינטרס ההסתמכות של המשיבים. ודוק: בעובדה שתקופת האיחור כוללת את פגרת הקיץ אין כדי לשנות ממסקנה זו. אוסיף עוד, כי מעיון בפסק הדין ובהודעת הערעור לא שוכנעתי כי סיכוייו של ההליך גבוהים במידה כזאת אשר יש בה כדי להטות את הכף לטובת מתן ארכה.

סוף דבר, הבקשה נדחית.