בש"מ 2598/13 לופטו לוק שיהו נ. משרד הפנים רשות האוכלוסין וההגירה

1.

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט ד' מינץ) מיום 4.2.2013, בו דחה את עתירת המבקש, אזרח ניגרי, להעניק לו מעמד של פליט ולהימנע מהרחקתו מן הארץ.

בבקשה, אשר הוגשה ביום 11.4.2013, צוין כי פסק הדין הומצא למשרדו של בא-כוח המבקש ביום 7.2.2013. מכאן כי המועד האחרון להגשת הערעור חלף ביום 10.3.2013 (תקנה 33 לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 (להלן: תקנות בתי משפט לעניינים מינהליים ). בא-כוח המבקש ציין כי סבר בשגגה כי נתונים היו לו 45 ימים להגשת ההליך, ובהתאם הגיע נציג ממשרדו ביום 21.3.2013 למזכירות בית המשפט לשם הגשתו ורק אז הסתברה לו טעותו, אשר אירעה בתום לב. עוד נטען בבקשה כי העיכוב הנוסף בהגשת ההליך נגרם בשל פגרת הפסח שאירעה בסמוך לכך ונוכח מעצרו של המבקש והשמתו במשמורת. עוד מודגש בבקשה כי אחת מן הטענות אותן בכוונת המבקש להעלות בערעור היא כי בית המשפט קמא לא דן בסעד חלופי שהתבקש על ידו, למתן פרק זמן קצוב למציאת מדינה שלישית אשר תיאות לקלוט אותו.

המשיבים מתנגדים לבקשה בציינם כי זו אינה מגלה "טעם מיוחד" למתן ארכה וכי סיכויי ההליך לגופו אינם טובים.

2.

כידוע המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים הינו שלושים ימים, ונקודת המוצא היא כי הנטל על המבקש להוכיח "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד המבוקשת להגשת הערעור (תקנות 33 ו-38 ל תקנות בתי משפט לעניינים מינהליים). דרישה זו ל"טעם מיוחד" נועדה לאזן בין האינטרס של מבקש הארכה למיצוי זכותו להשיג על פסק-דין שניתן בעניינו, וכן הרצון להימנע מתוצאה שרירותית ומנוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין; לבין האינטרס של המשיב, כמו גם של הציבור בכללותו, לסופיות ההליך, להשמת גבול להתמשכותו וכן לחיזוק הוודאות והיציבות המשפטית. קיומו של "טעם מיוחד" נבחן לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו ובהקשר זה יש לשקול, בין היתר, את משך האיחור; את מהות הטעם שהוצג להגשתו של ההליך באיחור; ולצד אלה יש לשקול את מידת ההסתמכות של הצד שכנגד על פסק-הדין, וכן את סיכוייו הלכאוריים של ההליך (ראו בש"א 1364/10

פלונית נ' פלוני , פסקה 3 (21.4.2010)).

המקרה דנן הינו מקרה גבולי בו מושכים השיקולים הצריכים לעניין לכיוונים מנוגדים.

מן הצד האחד, על דרך הכלל טעות במניין הימים אינה בבחינת "טעם מיוחד" לאיחור בהגשת הליך ערעורי בנסיבות בהן ניתן היה להימנע מהטעות בנקל באמצעות עיון פשוט בדין או ספירה ידנית של הימים בלוח-השנה, וכבר נקבע לא אחת כי המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים הינו בבחינת דין "ידוע וברור" (ראו בש"ם 2691/09 שוורץ ואח' נ' משרד הביטחון - מדינת ישראל , פסקה 3 (119.5.2009)). כמו כן, הצדק עם המשיבים כי ההסבר שניתן על ידי בא-כוח המבקש לעיכוב הנוסף בהגשת ההליך לאחר שהתגלתה לו טעותו לוקה בחסר, וכי ההליך הוגש באיחור שאינו זניח.

מן הצד השני, גם כאשר איחור בהגשת הליך ערעורי נובע מטעות שבדין יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו הייחודיות ואין לשלול באופן גורף מתן ארכה (ראו למשל רע"א 9073/01 פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים

(29.1.2002)). במקרה דנן צירף בא-כוח המבקש תצהיר של נציג ממשרדו ממנו עולה כי נעשה על ידו ניסיון להגיש את ההליך עוד ביום 21.3.2013, טרם שחלפה תקופת 45 הימים אשר סבר בטעות כי עמדה לו להגשת ההליך, ומכאן ניתן ללמוד כי הערעור אכן הוכן על ידו בתוך אותו מועד ועל כנות טענתו בדבר טעותו בעניין. כן קשה להתעלם מן העובדה שביום 4.4.2013, במהלך תקופת האיחור הנוספת, המבקש נעצר והושם במשמורת ומכאן כי המבקש עצמו לא יכול היה לפעול בגדרה להאצת הגשתו של ההליך בפועל, ועוד ראוי ליתן משקל בענייננו למהות ההליך כמו גם לעובדה שבפי המבקש טענה לפיה בית המשפט קמא לא דן בסעד החלופי שהתבקש על ידו (טענה בה איני מביעה כל עמדה לגופה).

3.

לאחר שאיזנתי בין השיקולים העומדים משני צידי המתרס הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן אין מקום לחסום את דרכו של המבקש להעלאת טענותיו בבית משפט זה בשל מחדלו הדיוני של בא-כוחו, וזאת מבלי להביע עמדה לגבי סיכויי ההליך לגופו.

הבקשה מתקבלת אפוא. המזכירות תפתח תיק עע"מ בו תתויק הודעת הערעור המצורפת לבקשה שבפניי כמו גם החלטתי זו.

בשולי הדברים יצוין כי ביום 11.4.2013 נמחקה הבקשה למתן סעד זמני שהגיש המבקש (כב' השופט צ' זילברטל) שכן זו הוגשה טרם שנקלט הערעור בבית משפט זה, וככל שהמבקש עומד על בקשתו בעניין עליו להגיש בקשה מתאימה.