בש"א 862/11 נגב קרמיקה בע"מ נ. יוסף (ג'ו) מוטולאוגלו

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על "פסק-דין חלקי" שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ביום 2.12.2010 (להלן: ההחלטה ).

רקע רלבנטי: המשיבים הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי בטענה כי זכאים הם לעמלה בגין תיווך בין המבקשות לבין חברה זרה. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בפרשנות ההסכם בנוגע לתשלום העמלה. בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו כי המבקשות הפרו את ההסכם עם המשיבים, וכי עד למועד מסוים שנקבע בפסק-הדין עליהן לשלם את מלוא העמלה בגין כל המוצרים שנרכשו מהחברה הזרה, ללא הגבלת סכום. בית המשפט קבע בסיפא להחלטתו כי: "לאור האמור, הצדדים יודיעו בתוך 30 ימים האם הם הגיעו להסדר בנוגע לסכום המדויק שעל הנתבעות לשלם לתובעים או שיש צורך בהמשך הדיון בתביעה".

ביום 12.1.2011 הגישו המשיבים בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על ההחלטה (בש"א 143/11). בבקשה צוין כי הצדדים לא באו לכלל הסכמה לגבי הסכום לתשלום, ולכן, הוגשו לבית המשפט המחוזי הודעות בדבר הצורך בהמשך הדיון לפניו. המשיבים עתרו לכך שהמועד להגשת הערעור יוארך עד לאחר שיינתן פסק-הדין הסופי בתובענה. המבקשות, מצדן, התנגדו למתן הארכת המועד.

בהחלטתי מיום 19.1.2011 דחיתי את הבקשה שכן מצאתי אותה מיותרת. וכך כתבתי:

על פני הדברים, החלטתו של בית המשפט המחוזי היא בגדר "החלטה אחרת", וזאת מן הטעם שמדובר בהחלטה המכריעה בעניין החבות, לאחר שהדיון בשאלה זו פוצל והופרד מהדיון בשאלת גובה הסכום. בית המשפט המחוזי אף עמד במפורש על ההפרדה בין הדיון בשאלת החבות לבין הדיון בשאלת גובה הסכום, במבוא להחלטתו (זאת בהמשך להחלטת קודמת מיום 18.3.2009). כלל מוש רש הוא כי במקום שבו הדיון בערכאה המבררת מפוצל לשלב החבות ולשלב הנזק, הרי שההחלטה בעניין החבות נחשבת "החלטה אחרת" שניתן להגיש עליה בקשת רשות ערעור, או לחלופין להשיג עליה במסגרת הערעור על פסק-הדין הסופי, אם יוגש. לא פעם אף נקבע כי המתנה לערעור על פסק-הדין הסופי עדיפה בהקשר זה (ראו למשל רע"א 373/97 שקולניק נ' שפיגל (לא פורסם, 20.2.1997); רע"א 7040/00 משרד הבריאות נ' אדנה

(לא פורסם, 15.10.2000); רע"א 4453/00 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' שטיין (לא פורסם, 13.7.2000)).

בהמשך להחלטתי האמורה באה הבקשה להארכת מועד שלפניי – הפעם מטעמו של הצד שכנגד. הבקשה הוגשה ביום 31.1.2011. המבקשות מציינות כי שני הצדדים סברו כי החלטתו של בית המשפט המחוזי היא בגדר "פסק-דין חלקי" הנתון לערעור בזכות. המבקשות גורסות – לאור החלטתי בבש"א 143/11 – כי קיימת מחלוקת לגיטימית לעניין הסיווג, וכי סביר היה מבחינתן לחשוב שמדובר ב"פסק-דין חלקי". על כן, לדבריהן, יש להאריך להן את המועד להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה, בפרט כאשר הבקשה מוגשת בתוך המועד להגשת ערעור בזכות, ולאחר שהמבקשות הודיעו על כוונתן להשיג על ההחלטה עוד במסגרת התגובה שהוגשה על-ידן בבש"א 143/11. המשיבים מתנגדים לבקשה.

לאחר ששקלתי בדבר לא מצאתי לנכון להיעתר לבקשה.

ככלל, טעות של עורך-הדין בנוגע למועד הגשת ההליך אינה מהווה "טעם מיוחד", אם כי לא מדובר בכלל נוקשה וכל מקרה נבחן לפי נסיבותיו (ראו רע"א 9073/01 פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (לא פורסם, 29.1.2002)). בענייננו, אין בדעתי לקבוע אם סברתן של המבקשות כי עומדת להן זכות ערעור (ו- 45 ימים להגשת ההליך), היא בגדר טעות סבירה בנסיבות המקרה. אומר רק כי ההלכות בנוגע לסיווג ההליך במקום שבו פוצל הדין בערכאה הדיונית לשלב החבות ולשלב גובה הנזק הן בגדר דין מוש רש והדבר אף נאמר בהחלטתי מיום 19.1.2011. מכל מקום, הנקודה המרכזית לטעמי במקרה זה היא שאי-מתן הארכת מועד לא יוביל לפגיעה מבוררת באפשרות של המבקשות להשיג על החלטת בית המשפט המחוזי. כפי שקבעתי בבש"א 143/11 , הצדדים יוכלו להשיג על ההחלטה (ואף בזכות) במסגרת ערעור על פסק-הדין הסופי. יתרה מכך, לאור האפשרות המסתברת כי המשיבים יגישו ערעור בתום ההליך בערכאה הדיונית, ניתן לסבור כי שיקולי יעילות אף הם אינם תומכים במתן הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור מטעם המבקשות. לצד זאת אזכיר את הגישה שהובעה לא פעם על-ידי בית משפט זה, כי במקום שבו הדיון בערכאה הדיונית פוצל, מוטב להמתין לערעור על פסק-הדין הסופי (ראו ההתייחסות לעניין זה, ואסמכתאות, בהחלטתי בבש"א 143/11).

ער אני לטענת המבקשות בדבר מתן הודעה על הכוונה להשיג על החלטת בית המשפט המחוזי. עם זאת, בנסיבות העניין סבורני כי אין בטענה זו כדי לגבור על השיקולים שהובאו לעיל התומכים בדחיית הבקשה להארכת מועד שלפניי.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקשות תישאנה בשכר טרחת עורך-הדין של המשיבים בסך של 2,000 ₪.