פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בירושלים
בש"א
143/11 - א'
בפני:
כבוד הרשם גיא שני
המבקשים:
1. יוסף (ג'ו) מוטולאוגלו
2. אוטולוקוס טיירס (ישראל) בע"מ
נ ג ד
המשיבות:
1. נגב קרימקה בע"מ
2. ש. רפפורט ושות'
בקשה להארכת מועד להגשת ערעור
החלטה
לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על "פסק-דין חלקי" שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ביום 2.12.2010.
המבקשים הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי בטענה כי זכאים הם לעמלה בגין תיווך בית המשיבות לבין חברה זרה בהסכם הפצה. המחלוקת בין הצדדים נסבה על פרשנותו של ההסכם בין הצדדים לעניין תשלום העמלה. בית המשפט המחוזי קבע כי המשיבות הפרו את ההסכם עם המבקשים לעניין העמלה, וכי עד למועד מסוים שנקבע בפסק-הדין, על המשיבות לשלם למבקשים את מלוא העמלה בגין כל המוצרים שנרכשו מהחברה הזרה, ללא הגבלת סכום. בית המשפט הוסיף: "לאור האמור, הצדדים יודיעו בתוך 30 ימים האם הם הגיעו להסדר בנוגע לסכום המדויק שעל הנתבעות לשלם לתובעים או שיש צורך בהמשך הדיון בתביעה".
בבקשה להארכת מועד נכתב כי בשל פרשנות שונה שנתן כל אחד מהצדדים ל"פסק הדין החלקי", לא נתגבשה הסכמה לגבי הסכום לתשלום, ולכן, הוגשו לבית המשפט המחוזי הודעות בדבר הצורך בהמשך הדיון לפניו. המבקשים מציינים כי פסק-הדין שיינתן בסופה של הדרך בבית המשפט המחוזי, עשוי לייתר את הצורך בהגשת ערעור מטעמם. מכאן – הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור עד לאחר שיינתן פסק-הדין הסופי בתובענה. המשיבים, מצדם, מתנגדים למתן הארכת המועד.
על פני הדברים, החלטתו של בית המשפט המחוזי היא בגדר "החלטה אחרת", וזאת מן הטעם שמדובר בהחלטה המכריעה בעניין החבות, לאחר שהדיון בשאלה זו פוצל והופרד מהדיון בשאלת גובה הסכום. בית המשפט המחוזי אף עמד במפורש על ההפרדה בין הדיון בשאלת החבות לבין הדיון בשאלת גובה הסכום, במבוא להחלטתו (זאת בהמשך להחלטת קודמת מיום 18.3.2009). כלל מושרש הוא כי במקום שבו הדיון בערכאה המבררת מפוצל לשלב החבות ולשלב הנזק, הרי שההחלטה בעניין החבות נחשבת "החלטה אחרת" שניתן להגיש עליה בקשת רשות ערעור, או לחלופין להשיג עליה במסגרת הערעור על פסק-הדין הסופי, אם יוגש. לא פעם אף נקבע כי המתנה לערעור על פסק-הדין הסופי עדיפה בהקשר זה (ראו למשל רע"א 373/97 שקולניק נ' שפיגל (לא פורסם, 20.2.1997); רע"א 7040/00 משרד הבריאות נ' אדנה (לא פורסם, 15.10.2000); רע"א 4453/00 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' שטיין (לא פורסם, 13.7.2000)).
עוד יצוין, כי כלל מושרש נוסף הוא שאין בעובדה שבית המשפט הכתיר את החלטתו "פסק-דין" (או "פסק-דין חלקי") כדי להכריע בשאלת הסיווג. שאלה זו האחרונה נחתכת לפי מהותה של ההחלטה (ראו למשל עניין שקולניק הנ"ל).
במצב דברים זה, לפי הבנתי, הבקשה שלפניי מיותרת, הן מן הטעם שכלל לא עומדת למבקשים זכות ערעור על ההחלטה מיום 2.12.2010 (בהיותה "החלטה אחרת"), הן מן הטעם שממילא יוכלו להשיג על החלטה זו במסגרת הערעור על פסק-הדין הסופי, אם אמנם יוגש ערעור כזה.
אשר על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.
ניתנה היום, י"ד בשבט תשע"א (19.1.2011).
גיא שני
ר ש ם