בש"א 2218/07 ולדימיר חביץ' ואח' נ. משטרת ישראל

לפני בקשה למתן ארכה להגשת ערעור.

1.

ההליך נסוב על פסק דינו של רשם בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ש' ברוך) אשר במסגרתו נמחקה תביעת המבקשים נגד המשיבות בהעדר עילה. פסק הדין ניתן ביום 5.1.07 והומצא למבקשים באמצעות הפקסימיליה באותו יום. הבקשה שלפני הוגשה ביום 8.3.07. לטענת ב"כ המבקשים, ביום 3.2.07 נשלח למשיבות מכתב אשר במסגרתו הודע להן על כוונת המבקשים להגיש ערעור. ביום 20.2.07 הוגש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו. ביום 5.3.07 התקבלה במשרד ב"כ המבקשים החלטת בית המשפט קמא לפיה התבקשו המבקשים להודיע "מהו מקור סמכותו של בית המשפט קמא לדון בהליך זה". לטענת ב"כ המבקשים, בעקבות החלטה זו, נערכה בדיקה משפטית חוזרת אשר בעקבותיה הוחלט שיש להגיש את הערעור לבית משפט זה. ב"כ המבקשים הבהיר בבקשה כי הגשת הערעור לבית המשפט המחוזי, חלף בית משפט זה, הינה תולדה של טעות בדין, אשר נבעה משילוב שגוי ופרשנות מוטעית של הוראות סעיף 96(א) וסעיף 96(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984. לטענת ב"כ המבקשים, למשיבות לא יגרם נזק ממתן ארכה להגשת הערעור שכן הערעור הוגש בתוך המועד הקבוע בדין להגשתו ולפיכך אינטרס ההסתמכות שלהן לא נפגע. ב"כ המבקשים מוסיף וטוען כי יש להתחשב אף בכך שבנסיבות העניין דחיית בקשתם למתן ארכה משמעותה כי עניינם של המבקשים לא יתברר כלל בבית משפט שכן תביעתם נדחתה על הסף. עוד נטען כי סיכויי ההליך טובים.

2.

המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם, טעותם של ב"כ המבקשים בנוגע לדרך הראויה להשיג על פסק דינו של כבוד הרשם ש' ברוך אינה מקימה טעם מיוחד למתן ארכה שכן אין מדובר בטעות סבירה. עוד נטען בהקשר זה, כי מכל מקום, המבקשים אחרו בהגשת הערעור לבית המשפט קמא. זאת, שכן אם סברו המבקשים שיש להגיש ערעור על החלטת רשם, היה עליהם להגישו תוך 20 יום מעת המצאת ההחלטה ואילו ערעורם הוגש זמן רב לאחר מכן, ואם סברו שהמועד להגשת ערעור על פסק הדין הינו 45 יום מעת המצאתו, הרי שהערעור לבית המשפט המחוזי הוגש באיחור של יום שכן המועד להגשת ערעור חלף ביום 19.2.07. ב"כ המשיבים מוסיפה וטוענת כי טענת המבקשים, לפיה הם טעו לחשוב שהיה עליהם להגיש את הערעור לבית המשפט המחוזי ובו בעת לטעון כי למעשה, עמד לרשותם פרק זמן של 45 יום להגשת ערעור, גובלת בחוסר תום לב. עוד נטען כי סיכויי ההליך קלושים.

3.

המועד להגשת ערעור קבוע בחיקוק ולפיכך נדרש "טעם מיוחד" למתן ארכה להגשתו (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). בענייננו, טעו המשיבים טעות שבדין בנוגע לדרך תקיפת פסק דינו של רשם בית משפט קמא. השאלה היא, האם בנסיבות העניין קם טעם מיוחד למתן ארכה להגשת ערעור לבית משפט זה. מקובלת עלי עמדת המשיבים כי טעותם של המבקשים, שהינם מיוצגים, אינה טעות סבירה. אין מחלוקת כי החלטת כב' הרשם ש' ברוך הינה "פסק דין", ולא קיימת כל אי בהירות בדין בנוגע לערכאה המוסמכת לדון בערעור על פסק דין של רשם.

חרף האמור, לאחר שעיינתי היטב בתגובות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. אקדים ואבהיר, כי חרף טענת ב"כ המשיבים, מהנתונים שלפני עולה שהמבקשים הגישו את ערעורם לבית משפט קמא בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ערעור על פסק דין, קרי תוך 45 יום. כפי שציינו המבקשים בבקשה, פסק הדין הומצא להם באמצעות הפקסימיליה ביום 5.1.07. לפי תקנה 497א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 "כתב בי-דין שנשלח ביום ו, ביום מנוחה או לאחר השעה 13.30, יראו אותו כאילו נשלח ביום החול שלאחריו". יום 5.1.07 היה יום ו' בשבוע, ולפיכך הערעור לבית משפט קמא הוגש בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ערעור על פסק דין. במצב דברים זה, יש ממש בטענת המבקשים כי חרף הטעות שחלה בהגשת הערעור לערכאה הלא מתאימה, המשיבה הועמדה על כך שבכוונתם להשיג על פסק הדין ולפיכך עוצמת הציפיות שלה לסופיות הדיון היתה פחותה (ראו: רע"א 9073/01 יהודית פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת לפח חוק נכי רדיפות הנאצים , תק-על 2002(1), 746). לכך מצטרפים טעמים נוספים, אשר בהצטברותם יחד, מצדיקים מתן ארכה כמבוקש. כמובהר לעיל, הבקשה שלפני הוגשה זמן קצר ביותר לאחר שהומצאה למבקשים החלטת בית משפט קמא אשר במסגרתה נדרשו להבהיר את מקור סמכותו לדון בערעור. מכאן, שבסמוך מאוד למועד בו התגלתה למבקשים טעותם, הם הזדרזו והגישו בקשה למתן ארכה להגשת ערעור לערכאה המתאימה. כמו כן, לאחר עיון מעמיק בחומר המצוי בתיק, בשלב זה, ולצורך ההליך שלפני, אין בידי לשלול את סיכויי ההליך, לכל הפחות לגבי חלק מטענותיהם של המבקשים, וזאת בשים לב למשנה הזהירות שיש לנקוט בטרם מחיקת תביעה על הסף בשל העדר עילה. מבלי להביע עמדה לגופו של עניין, כוונתי היא בעיקר לטענות המבקשים בנוגע לאחריותם של המשיבים כלפי המבקשים בהתחשב במידע שהגיע, לטענת המבקשים, למשטרת ישראל בעניין הפרשה נשוא תביעתם וכן בנוגע לטענותיהם בדבר אחריות המשיבים במקרה של הימלטות אסיר ברישיון מן הארץ. בשים לב למשקלם המצטבר של מכלול שיקולים אלה, התוצאה המידתית הינה לקבל את הבקשה תוך חיוב המבקשים בהוצאות.

התוצאה היא, שהבקשה מתקבלת. ניתנת בזאת ארכה להגשת הערעור עד למועד הגשתו בפועל. המבקשים ישאו בהוצאות המשיבים בסך של 2,500 ₪ אשר ישאו הפרשי ריבית והצמדה מעת המצאת החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל. בשולי הדברים אוסיף, כי לב"כ המשיבים טרוניות קשות בנוגע לבקשה שהוגשה מטעם המבקשים להגשת תשובה לתגובת המשיבים. בנסיבות העניין, משלא נזקקתי לבקשה זו ולתשובת המבקשים, איני רואה צורך להידרש לכך.